משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות ספר תורה פרק י

א  נמצאת למד שעשרים דברים הן, שכל אחד מהן פוסל ספר תורה.  ואם נעשה בו אחד מהן--הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים; ואלו הן:  (א) אם נכתב על עור בהמה טמאה; (ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד; (ג) או שהיה מעובד שלא לשם ספר תורה; (ד) שנכתב שלא במקום כתיבה, על הגוויל במקום בשר ועל הקלף במקום שיער; (ה) שנכתב מקצתו על הגוויל, ומקצתו על הקלף; (ו) שנכתב על דוכסוסטוס; (ז) שנכתב בלא שרטוט; (ח) שנכתב שלא בשחור העומד; (ט) שנכתב בשאר לשונות; (י) שכתבו גוי וכיוצא בו משאר פסולין; (יא) שכתב האזכרות בלא כוונה; (יב) שחיסר אפילו אות אחת; (יג) שהוסיף אפילו אות אחת; (יד) שנגעה אות באות; (טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תיקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בנקב, בין בקרע, בין בטשטוש; (טז) שהרחיק או הקריב בין אות לאות, עד שתיראה התיבה כשתי תיבות, או שתי תיבות כתיבה אחת; (יז) ששינה צורת הפרשייות; (יח) ששינה צורת השירות; (יט) שכתב בשאר הכתב כשירה; (כ) שתפר היריעות שלא בגידי טהורה.  ושאר כל הדברים--למצוה, לא לעכב.

ב  ספר תורה הכשר--נוהגין בו קדושה יתרה, וכבוד גדול.  ואסור לו לאדם למכור ספר תורה, אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו ישן ליקח בו חדש.  לעולם אין מוכרין ספר תורה, אלא לשני דברים--שילמוד תורה בדמיו, או שיישא אישה בדמיו:  והוא, שלא יהיה לו דבר אחר למכור.

ג  ספר תורה שבלה, או שנפסל--נותנין אותו בכלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמיד חכמים; וזו היא גניזתו.  מטפחות ספרים שבלו, עושין אותן תכריכין למת מצוה; וזו היא גניזתן.

ד  תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו; וכן המטפחות, והארון, או המגדל שמניחין בו ספר תורה, אף על פי שהספר בתוך התיק; וכן הכיסא שהוכן להניח עליו ספר תורה, והונח עליו ספר תורה:  הכול תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן; אלא כשיבלו או כשיישברו, נגנזין.  אבל הבימות שעומד עליהן אוחז ספר תורה, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד--אין בהן קדושה.  וכן רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן, שעושין לספר תורה לנואי--תשמישי קדושה הן; ואסור להוציאן לחול, אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.

ה  מותר להניח ספר על גבי ספר, ואין צריך לומר על גבי החומשין; ומניחין חומשין, על גבי נביאים וכתובים.  אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי החומשין, ולא חומשין על גבי ספר תורה.  וכל כתבי הקודש, אפילו הלכות והגדות--אסור לזרוק אותן.  הקמיעין שיש בהם עניינים של כתבי הקודש--אין נכנסין בהן לבית הכיסא, אלא אם כן היו מחופות עור.

ו  לא יאחוז אדם ספר תורה בזרועו, וייכנס בו לבית המרחץ, או לבית הכיסא, או לבית הקברות--אף על פי שהוא כרוך במטפחות, ונתון בתוך התיק שלו.  ולא יקרא בו, עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר, או מן המת, או מבית הכיסא.  ולא יאחוז הספר, כשהוא ערום.  ואסור לישב על מיטה, שספר תורה עליה.

ז  בית שיש בו ספר תורה--אסור לשמש מיטתו בו, עד שיוציאנו, או עד שיניחנו בכלי, וייתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו; אבל אם היה מזומן לו--אפילו עשרה כלים זה בתוך זה, ככלי אחד הן.  או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר; אבל אם יש לו בית אחר--אסור לשמש מיטתו, עד שיוציאנו.

ח  כל הטמאין, ואפילו נידות, ואפילו גויים--מותרין לאחוז ספר תורה, ולקרות בו:  שאין דברי תורה מקבלין טומאה.  והוא שלא יהיו ידיו מטונפות, או מלוכלכות בטיט; אלא ירחצו ידיהן, ואחר כך ייגעו בו.

ט  כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד מפניו.  ויהיו הכול עומדין, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם; ואחר כך, יהיו מותרין לישב.

י  מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד אותו המקום, ולהדרו יתר מדיי:  דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר.

יא  לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערוותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי.  ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים.

יב  [יא] היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עימו--לא יניח ספר תורה בתוך השק, ויניחנו על גבי החמור וירכוב עליו; ואם היה מתפחד מן הגנבים, מותר.  ואם אין שם פחד--מניחו בחיקו כנגד ליבו, והוא רוכב על הבהמה והולך.

יג  כל מי שיושב לפני ספר תורה, יישב בכובד ראש ובאימה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר "והיה שם בך, לעד" (דברים לא,כו); ויכבדנו כפי כוחו.  אמרו חכמים הראשונים, כל המחלל את התורה, גופו מחולל על הברייות; וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הברייות.