משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות מזוזה פרק ה

א  כיצד כותבין את המזוזה--כותב שתי הפרשייות "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג) על דף אחד, ביריעה אחת; ועושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה, כמו חצי ציפורן.  ואם כתבה בשניים בשלושה דפין, כשרה--ובלבד שלא יעשנה כזנב, או כמו עיגול, או כקובה; ואם עשה כאחת מאלו, פסולה.

ב  כתבה שלא על הסדר, כגון שהקדים פרשה לפרשה--פסולה.  כתבה בשני עורות--אף על פי שתפרן, פסולה.  ספר תורה שבלה, ותפילין שבלו--אין עושין מהן מזוזה; ולא מן הגיליון של ספר, אין כותבין עליו מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה, לקדושה קלה.

ג  [ב] ומצוה לעשות הריוח שבין פרשת "שמע" (דברים ו,ד) ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), פרשה סתומה; ואם עשה אותה פתוחה, כשרה, לפי שאינה סמוכה לה, מן התורה.  וצריך להיזהר בתגין שבה; ואלו הן, התגין שעושין במזוזה:

ד  [ג] פרשה ראשונה--יש בה שבע אותייות, על כל אות ואות מהן שלושה זיינין; ואלו הן:  שין ועין של "שמע" (דברים ו,ד), ונון ד"נפשך" (דברים ו,ה), ושני זיינין של "מזזות" (דברים ו,ט), ושני טיתין של "טטפת" (דברים ו,ח).  ופרשה שנייה--יש בה שש אותייות, על כל אחת מהן שלושה זיינין; ואלו הן:  גימל של "דגנך" (דברים יא,יד), ושני זיינין של "מזוזות" (דברים יא,כ), ושני טיתין של "טוטפת" (דברים יא,יח), וצדי של "הארץ" (דברים יא,כא).  ואם לא עשה תגין, או שהוסיף בהן, או גרע מהן--לא פסל.  ואם כתבה שלא בשרטוט, או שלא דיקדק במלא וחסר, או שהוסיף בה מבפנים אפילו אות אחת--הרי זו פסולה.

ה  [ד] מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, שדי; ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ.  אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא:  שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

ו  [ה] ומצוה לכתוב "על הארץ" (דברים יא,כא) בשיטה אחרונה, בין בראש השיטה בין באמצע שיטה; ונהגו כל הסופרים לכתוב אותה בשתיים ועשרים שיטות, ו"על הארץ" בראש שיטה אחרונה.

ז  ואלו הן האותייות שבראש כל שיטה ושיטה, על הסדר:  שמע, ה', הדברים, לבניך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אתם, אתם, בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ.

ח  [ו] כשכופלין אותה, גוללין אותה מסוף השיטה לתחילתה, עד שתמצא כשיפתח הקורא לקרות, יקרא מראש השיטה לסופה.  ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.

ט  [ז] וקודם שיקבענה במזוזת הפתח, מברך תחילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה; ואינו מברך בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה.

י  [ח] תליה במקל--פסולה, שאין זו קביעה.  הניחה אחורי הדלת, לא עשה כלום.  חפר במזוזת הפתח, והכניס המזוזה כמו נגר, והוא כבריח הקרשים בטבעות--פסולה; העמיק לה טפח, פסולה.  חתך קנה והכניס בו מזוזה, ואחר כך חיבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכול מזוזת הפתח--פסולה, מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח.

יא  [ט] מזוזת היחיד, נבדקת פעמיים בשבוע, ומזוזת רבים, פעמיים ביובל--שמא נקרעה ממנה אות או נמחקה:  מפני שהיא קבועה בכתלים, מרקבת.

יב  [י] הכול חייבין במזוזה, אפילו נשים ועבדים; ומחנכין את הקטנים, לעשות מזוזה לבתיהם.  השוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפונדק בארץ ישראל--פטור מן המזוזה שלושים יום; אבל השוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד.

יג  [יא] המשכיר בית לחברו--על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה, אפילו היה נותן שכר על קביעתה:  מפני שהמזוזה חובת הדר היא, ואינה חובת הבית.  וכשהוא יוצא, לא ייטלנה בידו וייצא; ואם היה הבית לגוי, הרי זה נוטלה כשייצא.