משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות תפילין פרק א

א  ארבע פרשייות אלו--שהן "קדש לי" (שמות יג,ב), ו"והיה כי יביאך ה'" (שמות יג,יא) שבספר ואלה שמות, ו"שמע" (דברים ו,ד), ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג)--הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין; ומניחין אותן על הראש, וקושרין אותן על היד.  ואפילו קוצו של אות אחת מארבע הפרשייות, מעכב את כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלמות, כתקנן.

ב  וכן שתי פרשייות שבמזוזה--שהן "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג)--אפילו אות אחת משתי הפרשייות, אם חסר קוצו, מעכב מן התורה, עד שיהיו שתיהן נכתבות שלמות.  וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול.

ג  עשרה דברים יש בתפילין--כולן הלכה למשה מסיניי, וכולן מעכבין; לפיכך אם שינה באחת מהן, הרי התפילין פסולות.  שניים מהן בכתיבתן, ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן; ואלו הן השניים שבכתיבתן--שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבין על הקלף.

ד  כיצד מעשה הדיו:  מקבצין העשן של שמנים, או של זפת ושעווה וכיוצא בהן; וגובלין אותן בשרף האילן, ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו, עד שייעשה רקיקין; ומייבשין אותו, ומצניעין אותו.  ובשעת כתיבה, שורהו במי עפצה וכיוצא בו וכותב בו--שאם תמחקנו, יימחק.  וזה הוא הדיו שמצוה מן המובחר, לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות; ואם כתב שלושתן במי עפצה וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק--כשרין.

ה  אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיניי, שיהיו כותבים בדיו--למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן:  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת, בשאר מיני צבעונין או בזהב--הרי אלו פסולין.

ו  שלושה עורות הן--גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס.  כיצד:  לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו.  וזה הוא הנקרא גוויל.

ז  ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות--אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר--ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו:  זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

ח  הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר--פסל.

ט  אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיניי, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר; ולא נאמר גוויל, אלא למעט הדוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול.  וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגוויל, כשרה; לא נאמר על הדוכסוסטוס, אלא למצוה.

י  אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, על גבי עור בהמה טמאה וחיה ועוף הטמאים; אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטהורין, ואפילו נבילות וטריפות שלהן.  ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור, מפני הזוהמה, שאין זוהמתו פוסקת בעבדה.

יא  גוויל של ספר תורה, וקלף של תפילין או של ספר תורה--צריך לעבד אותן לשמן; ואם עיבדן שלא לשמן, פסולין.  לפיכך אם עיבדן הגוי, פסולין; אף על פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין, פסולין, שהגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו.  לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו--אם עשהו הגוי, פסול.  ומזוזה, אינה צריכה עבדה לשמה.

יב  הלכה למשה מסיניי, שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה, אלא בשרטוט; אבל תפילין, אינן צריכין שרטוט, לפי שהן מחופין.  ומותר לכתוב תפילין ומזוזות, שלא מן הכתב, שהכול גורסין פרשייות אלו; אבל ספר תורה, אסור לכתוב בו אפילו אות אחת, שלא מן הכתב.

יג  ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, יישרפו.  כתבן גוי, או ישראל משומד, או מוסר, או עבד, או אישה, או קטן--הרי אלו פסולין וייגנזו:  שנאמר "וקשרתם . . . וכתבתם" (דברים ו,ח-ט; דברים יא,יח-כ)--כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב.  נמצאו ביד מין ואין ידוע מי כתבן, ייגנזו; נמצאו ביד גוי, כשרין.  ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים ביתר על דמיהן, שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן.

יד  ספר תורה תפילין ומזוזות, שכתבן על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטמאין, או על גבי עורות שאינן מעובדין, או שכתב ספר תורה או תפילין על עור שלא עיבדו לשמן--הרי אלו פסולין.

טו  הכותב ספר תורה תפילין ומזוזות, ובשעת כתיבה לא הייתה לו כוונה, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן, שלא לשמן--פסולין.  לפיכך הכותב את השם--אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; היה כותב שניים שלושה שמות--הרי זה מפסיק ביניהן, ומשיב.

טז  הטובל את הקולמוס לכתוב את השם--לא יתחיל מאות השם, אבל מתחיל הוא מאות שלפניו.  שכח לכתוב את השם, תולה אותו בין השיטות; אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי, פסול.  ובשאר התיבות--אם שכח, כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה.  במה דברים אמורים, בספר תורה; אבל במזוזות ותפילין, אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת, גונז מה שכתב וכותב אחרת.  ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד, ועל מקום המחק, בכולן.

יז  כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אסור להם להפוך את היריעה על פניה; אלא פורס עליה בגד, או כופלה.

יח  ספר תורה תפילין ומזוזה, שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו, לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן--אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד כל שכרו.  ולמה אינו נאמן לפוסלן--שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח, או על זה ששכרו, ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות.  לפיכך אם אמר ספר תורה זה, או תפילין אלו, עורות שלהן, אינם מעובדות לשמן--מתוך שנאמן להפסיד שכרו, נאמן לפוסלן:  שהרי הכול יודעים, שאם אין העורות מעובדים לשמן, אין לכולן שכר.

יט  אין כותבין תפילין ומזוזות, אלא בכתב אשורי.  והתירו בספרים, לכותבן אף ביווני בלבד; וכבר נשתקע יווני מן העולם, ונשתבש ואבד--לפיכך אין כותבין היום שלושתן, אלא אשורי.

כ  וצריך להיזהר בכתיבתן, כדי שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה, פסולה; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה.  לפיכך צריך להיזהר בצורת האותייות, שלא תדמה היוד לואו, ולא ואו ליוד; ולא כף לבית, ולא בית לכף; ולא דל לריש, ולא ריש לדל; וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן.

כא  [כ] עור שהיה נקוב, לא יכתוב על גבי הנקב.  וכל נקב שהדיו עוברת עליו--אינו נקב, ומותר לכתוב עליו; לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד.  ניקב העור אחר שנכתב--אם ניקב בתוך האות כגון תוך הא או תוך מם, וכן בשאר אותייות--כשר.  ניקב בירך של אות עד שנפסקה--אם נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, כשר, והוא, שלא תדמה לאות אחרת; ואם לא נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, פסולה.