משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

הלכות עבודה זרה פרק ג

א  כל העובד עבודה זרה ברצונו--בזדון, חייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, נסקל.  ואם עבד בשגגה, מביא חטאת קבועה.

ב  עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה--כגון פעור, שעבודתו שיפעור אדם עצמו לו; ומרקוליס, שעבודתו שיזרוק לו אבנים, או יסקל מלפניו אבנים.  והרבה עבודות כגון אלו, תיקנו לשאר צלמים.

ג  לפיכך הפוער עצמו למרקוליס, או שזרק אבן לפעור--פטור:  עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, שנאמר "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני" (דברים יב,ל).

ד  ומפני זה העניין, צריכין בית דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה זרה, עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה.  [ג] ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן, הוא שכתוב "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח).

ה  במה דברים אמורים, בשאר עבודות חוץ ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך; אבל העובד באחת מארבע עבודות אלו, לאחד מכל מיני עבודה זרה--חייב, ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך.  כיצד:  הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס--חייב, שנאמר "זובח לאלוהים, יוחרם" (שמות כב,יט).

ו  זביחה בכלל עבודות הייתה, ולמה יצאת--לומר לך:  מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם, וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין הייתה דרך עבודתה בזביחה, או אינה בזביחה; אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם--אם עבד בה לאל אחר, בין שהייתה דרך עבודתה בכך בין שאינה בכך--חייב עליה.  לכך נאמר "לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), לחייב על ההשתחוויה, אפילו אין דרך עבודתו בכך.  והוא הדין למקטר, ומנסך; וזורק ומנסך, אחד הוא.

ז  [ד] ספת לה צואה, או שניסך לה עביט של מימי רגליים--חייב.  שחט לה חגב--פטור, אלא אם כן הייתה דרך עבודתה בכך; וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר--פטור, אלא אם כן הייתה דרך עבודתה בכך.

ח  עבודה זרה שעובדין אותה במקל--שיבר מקל בפניה--חייב, ונאסרת.  זרק מקל בפניה--חייב, ואינה נאסרת:  שאין זריקת המקל, כעין זריקת הדם, שהרי המקל כמות שהוא, והדם מתפזר.

ט  המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה, חייב סקילה:  אפילו הגביה לבינה ואמר לה אלי את, וכל כיוצא בדיבור זה--חייב; ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור, ואמר אין זה אלי--אין חזרתו כלום, אלא נסקל.

י  [ה] העובד עבודה זרה כדרכה, ואפילו עשה דרך ביזיון--חייב.  כיצד:  הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו--הואיל ועבודתו בכך--חייב, ומביא קרבן על שגגתו.

יא  [ו] העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה--אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה; ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור.

יב  המגפף עבודה זרה, והמנשק לה, והמכבד והמרבץ לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו--עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח); ודברים אלו, בכלל עבודה הן.  ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש; ואם הייתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו, ועשהו לעובדה--חייב.

יג  [ז] ישב לו קוץ ברגלו בפני עבודה זרה--לא ישוח וייטלנו, מפני שנראה כמשתחווה לה; נתפזרו לו מעות בפניה--לא ישוח וייטלם, מפני שנראה כמשתחווה לה:  אלא יישב, ואחר כך ייטול.  [ח] פרצופות המקלחות מים בפני עבודה זרה--לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה.

יד  [ט] העושה עבודה זרה לעצמו--אף על פי שלא עשאה בידו, ואף על פי שלא עבדה--לוקה, שנאמר "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה" (שמות כ,ג).  וכן העושה עבודה זרה בידו לאחרים--אפילו עשה אותה לגוי--לוקה, שנאמר "ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם" (ויקרא יט,ד).  לפיכך העושה עבודה זרה בידו לעצמו, לוקה שתיים.

טו  [י] אסור לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאינן עבודה זרה:  שנאמר "לא תעשון, איתי:  אלוהי כסף ואלוהי זהב" (שמות כ,יט)--כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לעבודה.  ואין אסור לצור לנואי, אלא צורת האדם בלבד.

טז  לפיכך אין צרין, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן, צורת האדם:  והוא שתהא הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן; ואם צר, לוקה.  אבל אם הייתה הצורה מושקעת, או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג--הרי אלו מותרות.

יז  [יא] טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם--אם הייתה הצורה בולטת--אסור להניחה, ומותר לחתום בה; ואם הייתה הצורה שוקעת--מותר להניחה, ואסור לחתום בה מפני שהנחתם תיעשה בו הצורה בולטת.

יח  וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר "לא תעשון, איתי" (שמות כ,יט)--לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפניי במרום, ואפילו על הלוח.

יט  צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן--מותר לצור אותן, ואפילו הייתה הצורה בולטת.