משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה פרק ז

א  חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב בית דין, שסרח--אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא אם כן עשה כירובעם בן נבט וחבריו.  אבל כשחטא שאר חטאות, מלקין אותו בצנעה:  שנאמר "וכשלת היום, וכשל גם נביא עימך לילה" (הושע ד,ה)--אף על פי שכשל, כסהו כלילה.  ואומרין לו, היכבד ושב בביתך.

ב  וכן כל תלמיד חכמים שנתחייב נידוי--אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו.  וחסידי החכמים היו משתבחין, שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכמים, אף על פי שנמנין להלקותו, אם נתחייב מלקות; ואפילו מכת מרדות, נמנין עליו להכותו.

ג  [ב] וכיצד הוא הנידוי, אומרין פלוני בשמתא; ואם נידוהו בפניו, אומרין פלוני זה.  והחרם, אומרין פלוני מוחרם.  וארור, בו אלה, בו שבועה, בו נידוי.

ד  [ג] וכיצד מתירין הנידוי או החרם--אומרין לו, שרוי לך ומחול לך; ואם התירוהו שלא בפניו, אומרין פלוני שרוי לו ומחול לו.

ה  [ד] מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו, ושנוהגין עימו--מנודה אסור לספר ולכבס כאביל, כל ימי נידויו.  ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה; ולא יושבין עימו, בארבע אמות.  אבל שונה הוא לאחרים, ושונין לו; ונשכר, ושוכר.  ואם מת בנידויו--בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור; ואין צריך לומר שאין מספידין אותו, ואין מלווין את מיטתו.

ו  [ה] יתר עליו המוחרם--שאינו שונה לאחרים, ואין שונין לו; אבל שונה הוא לעצמו, כדי שלא ישכח תלמודו.  ואינו נשכר, ואין נשכרין לו; ואין נושאין ונותנין עימו, ואין מתעסקין עימו, אלא מעט עסק, כדי פרנסתו.

ז  [ו] מי שישב בנידויו שלושים יום, ולא ביקש להתירו--מנדין אותו שנייה; ישב שלושים יום אחרים, ולא ביקש להתירו--מחרימין אותו.

ח  [ז] בכמה מתירין הנידוי או החרם--בשלושה, אפילו הדיוטות; ויחיד מומחה, מתיר הנידוי לבדו.  ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם, ואפילו במקום הרב.  [ח] .

ט  שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו--באין שלושה אחרים, ומתירין לו.  [י] מי שלא ידע מי נידהו, ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

י  [יא] נידוי על תנאי, אפילו מפי עצמו--צריך הפרה.  תלמיד חכמים שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי--הרי זה מפר לעצמו.

יא  [יב] מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו--צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות, להתירו מנידויו; ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה.  לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה; לא מצא, מתירין לו מי שיודעין לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות.  לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה.

יב  [יג] מי שנידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.  ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב.  ואם ראו בית דין להניח זה בנידויו כמה שנים, מניחין כפי רשעו.

יג  וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שאוכל עימו ושותה עימו או מי שיעמוד עימו בארבע אמות--מחרימין כדי לייסרו, וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים.

יד  אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו מדברי עמי הארץ, ולא ישית ליבו להן--כעניין שאמר שלמה בחכמתו, "גם לכל הדברים אשר ידברו, אל תיתן ליבך" (קוהלת ז,כא).

טו  וכן היה דרך חסידים הראשונים--שומעין חרפתן, ואינן משיבין; ולא עוד, אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו.  וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאים, ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן.  וזו היא דרכם של תלמידי חכמים, שראוי לילך בה.

טז  במה דברים אמורים, בשביזוהו או חירפוהו בסתר.  אבל תלמיד חכמים שביזהו או חירפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו.  ואם מחל--נענש, מפני שזה בזיון תורה:  אבל נוקם ונוטר הרבה כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה; ויסלח לו.