משנה -> סדר קודשים -> מעילה

 

מסכת מעילה פרק א

א,א  קודשי קודשים ששחטן בדרום, מועלין בהן.  שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, בצפון וקיבל דמן בדרום, שחטן ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן--מועלין בהן.  כלל אמר רבי יהושוע--כל שהיה לה שעת היתר לכוהנים, אין מועלין בה; וכל שלא הייתה לה שעת היתר לכוהנים, מועלין בה.  איזו היא שהייתה לה שעת היתר לכוהנים--שלנה, ושנטמאת, ושיצאת; ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכוהנים--שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה.

א,ב  בשר קודשי קודשים שיצא לפני זריקת דמים--רבי אליעזר אומר, מועלין בו, ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא; רבי עקיבה אומר, אין מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.  אמר רבי עקיבה, והרי המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות--לא כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה; אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה, דין הוא שיפטור את בשר עצמה.

א,ג  אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים--רבי אליעזר אומר, אין מועלין בהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא; רבי עקיבה אומר, מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

א,ד  מעשה דמים בקודשי קודשים, להקל ולהחמיר; ובקודשים קלים, כולו להחמיר.  כיצד:  קודשי קודשים--לפני זריקת דמים, מועלין באימוריהן ובבשר; לאחר זריקת דמים, מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר.  על זה ועל זה, חייבין משום פיגול ונותר וטמא.  ובקודשים קלים כולו להחמיר, כיצד:  קודשים קלים--לפני זריקת דמים, אין מועלין לא באימורין ולא בבשר; לאחר זריקת דמים, מועלין באימורין ואין מועלין בבשר.  על זה ועל זה, חייבין משום פיגול ונותר וטמא.  נמצא מעשה דמים בקודשי קודשים, להקל ולהחמיר; ובקודשים קלים, כולו להחמיר.
 

מסכת מעילה פרק ב

ב,א  חטאת העוף--מועלין בה, משהוקדשה.  נמלקה--הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  הוזה דמה--חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ואין בה מעילה.

ב,ב  עולת העוף--מועלין בה, משהוקדשה.  נמלקה--הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  מיצה דמה--חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.

ב,ג  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים--מועלין בהן, משהוקדשו.  נשחטו--הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  הוזה דמן--חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ומועלין בהן בבית הדשן עד שייתוך הבשר.

ב,ד  העולה--מועלין בה, משהוקדשה.  נשחטה--הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  נזרק דמה--חייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בעורות; אבל מועלין בבשר, עד שייצא לבית הדשן.

ב,ה  חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור--מועלין בהן, משהוקדשו.  נשחטו--הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  נזרק דמן--חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בבשר; אבל מועלין באימורין, עד שייצאו לבית הדשן.

ב,ו  שתי הלחם--מועלין בהן, משהוקדשו.  קרמו בתנור--הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ולשחוט עליהן את הזבח.  נזרק דמם של כבשים--חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין בהן מעילה.

ב,ז  לחם הפנים--מועלין בו, משהוקדש.  קרם בתנור--הוכשר להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ולהסתדר על גבי השולחן.  קרבו הבזיכים--חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, ואין בו מעילה.

ב,ח  המנחות--מועלין בהן, משהוקדשו.  קדשו בכלי--הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.  קרב הקומץ--חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, ואין מועלין בשיירין; אבל מועלין בקומץ, עד שייצא לבית הדשן.

ב,ט  הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים--מועלין בהן, משהוקדשו.  קדשו בכלי--הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה; וחייבין עליהן משום נותר וטמא, ופיגול אין בהן.  זה הכלל:  כל שיש לו מתירין--אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, עד שיקרבו מתיריו.  וכל שאין לו מתירין--כיון שקדש בכלי--חייבין עליו משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בו.
 

מסכת מעילה פרק ג

ג,א  ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה--ימותו.  ושעברה שנתה, ושאבדה, ושנמצאת בעלת מום--אם משכיפרו הבעלים--תמות, ואינה עושה תמורה, ולא נהנין, ולא מועלין.  אם עד שלא כיפרו הבעלים--תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה, ומועלין בה.

ג,ב  המפריש מעות לנזירותו--לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראויין לבוא כולם שלמים.  מת, והיו לו מעות סתומין--ייפלו לנדבה.  היו מפורשין--דמי חטאת--ילכו לים המלח, ולא נהנין ולא מועלין; ודמי עולה--יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים--יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם.

ג,ג  רבי שמעון אומר, הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו; הנסכים, חמור בתחילתן וקל בסופן.  הדם--בתחילה, אין מועלין בו; יצא לנחל קדרון, מועלין בו.  הנסכים--בתחילה, מועלין בהן; ירדו לשית, אין מועלין בהן.

ג,ד  דישון המזבח הפנימי, והמנורה--לא נהנין ולא מועלין; המקדיש דישון בתחילה, מועלין בו.  תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן--לא נהנין ולא מועלין.  רבי שמעון אומר, תורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן; ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין.

ג,ה  חלב מוקדשין, וביצי תורין--לא נהנין ולא מועלין.  במה דברים אמורים, בקודשי המזבח.  אבל בקודשי בדק הבית--הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה; חמור, מועלין בה ובחלבה.

ג,ו  כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית--מועלין בו.  כיצד:  הקדיש בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה עשבים--מועלין בהן, ובמה שבתוכן.  אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאת זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאת עשבים--מועלין בהן, ואין מועלין במה שבתוכן.  רבי יוסי אומר, המקדיש את השדה ואת האילן--מועלין בהן ובגידוליהן, מפני שהן גידולי הקדש.

ג,ז  ולד מעושרת, לא יינק מן המעושרת; ואחרים מתנדבין כן.  ולד מוקדשין, לא יינק מן המוקדשין; ואחרים מתנדבין כן.  הפועלין, לא יאכלו מן הגרוגרות של הקדש; וכן פרה, לא תאכל מכרשיני הקדש.

ג,ח  [ז] שורשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, ושל הקדש הבאין בשל הדיוט--לא נהנין ולא מועלין.  מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש, לא נהנין ולא מועלין; יצא חוץ לשדה, נהנין ממנו.  המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין; נתנו בצלוחית, מועלין בהן.  ערבה של הקדש, לא נהנין ולא מועלין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, נותנין היו ממנה זקנים בלולביהן.

ג,ט  [ח] קן שבראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין; שבאשרה, יתיז בקנה.  המקדיש את החורש, מועלין בכולו; גזברין ששפו את העצים--מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנמייה.
 

מסכת מעילה פרק ד

ד,א  קודשי מזבח--מצטרפין זה עם זה למעילה, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא; קודשי בדק הבית, מצטרפין זה עם זה.  קודשי המזבח עם קודשי בדק הבית, מצטרפין זה עם זה למעילה.

ד,ב  חמישה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה--הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן; ושישה בתודה--הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן, והלחם.  תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים--מצטרפין זה עם זה לאסור, ולחייב עליהן את החומש.

ד,ג  כל הפיגולין, מצטרפין זה עם זה; כל הנותרין, מצטרפין זה עם זה; כל הנבילות, מצטרפות זו עם זו.  כל השרצים, מצטרפין זה עם זה; דם השרץ ובשרו, מצטרפין בכעדשה.

ד,ד  כלל אמר רבי יהושוע, כל שטומאתו, ושיעורו שווין--מצטרפין זה עם זה; טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו--אינן מצטרפין זה עם זה.

ד,ה  [ד] הפיגול והנותר--אינן מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות.  השרץ והנבילה, וכן הנבילה ובשר המת--אינן מצטרפין זה עם זה, לטמא אפילו כקל שבשניהם.

ד,ו  האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בוולד הטומאה--מצטרפין זה עם זה, לטמא כקל שבשניהם.

ד,ז  [ה] כל האוכלים מצטרפין לפסול את הגווייה בכחצי פרס, וכמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלין, וכגרוגרת להוצאת שבת, וככותבת ליום הכיפורים.  כל המשקין מצטרפין לפסול את הגווייה ברביעית, לכמלוא לוגמיו ביום הכיפורים.

ד,ח  [ו] העורלה וכלאי הכרם, מצטרפין זה עם זה; רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין.  הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ--מצטרפין זה עם זה.  רבי שמעון אומר, מה טעם, מפני שהן ראויין ליטמא מושב.
 

מסכת מעילה פרק ה

ה,א  הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש--אף על פי שלא פגם, מעל, דברי רבי עקיבה.  וחכמים אומרין, כל דבר שיש בו פגם--לא מעל, עד שיפגום; וכל שאין בו פגם--כיון שנהנה, מעל.  כיצד:  נתנה קטלה בצווארה, טבעת בידה, שתת בכוס של זהב--כיון שנהנה, מעל; לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקורדום--לא מעל, עד שיפגום.  תלש מן החטאת כשהיא חיה--לא מעל, עד שיפגום; כשהיא מתה--כיון שנהנה, מעל.

ה,ב  הנהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, או שנהנה בשווה פרוטה בדבר אחד ופגם בשווה פרוטה בדבר אחר--הרי זה לא מעל:  עד שיהנה בשווה פרוטה, ויפגום בשווה פרוטה בדבר אחד.

ה,ג  אין מועל אחר מועל במוקדשין, אלא בבהמה וכלי שרת.  כאיזה צד:  רכב על גבי בהמה, ובא חברו ורכב, ובא חברו ורכב, שתה בכוס של זהב, ובא חברו ושתה, ובא חברו ושתה, תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש--כולם מעלו; רבי אומר, כל שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל.

ה,ד  נטל אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל.  נתנה לחברו--הוא מעל, וחברו לא מעל.  בנאה בתוך ביתו--הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה בשווה פרוטה.  נטל פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל.  נתנה לחברו--הוא מעל, וחברו לא מעל.  נתנה לבלן--אף על פי שלא רחץ, מעל:  שהוא אומר לו, הרי המרחץ פתוחה, היכנס ורחוץ.

ה,ה  אכילתו ואכילת חברו, הניתו והנית חברו, אכילתו והנית חברו, הניתו ואכילת חברו--מצטרפין זה עם זה, אפילו לזמן מרובה.
 

מסכת מעילה פרק ו

ו,א  השליח שעשה שליחותו, בעל הבית מעל; לא עשה שליחותו, השליח מעל.  כיצד:  אמר לו תן לי בשר לאורחין ונתן להן כבד, כבד ונתן להם בשר--השליח מעל.  אמר לו תן להם חתיכה חתיכה, והוא אמר טולו שתיים שתיים, והן נטלו שלוש שלוש--כולם מעלו.  אמר לו הבא לי מן החלון או מגלוסקמא, והביא לו--אף על פי שאמר בעל הבית, לא היה בליבי אלא מזה והביא מזה--בעל הבית מעל; אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון, והביא לו מגלוסקמא, מגלוסקמא, והביא לו מן החלון--השליח מעל.

ו,ב  שלח ביד חירש, שוטה, וקטן--אם עשו שליחותן, בעל הבית מעל; לא עשו שליחותן, השליח מעל.  שלח ביד איש פיקח--נזכר עד שלא הגיע אצל החנווני, החנווני מעל לכשיוציא.  כיצד יעשה:  נוטל פרוטה או כלי ואומר, פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא, מחוללת על זה--שהקודש נפדה בכסף, ובשווה כסף.

ו,ג  נתן לו פרוטה, ואמר לו הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות, הלך והביא לו בכולה פתילות, או בכולה נרות, או שאמר לו הבא לי בכולה נרות או בכולה פתילות, הלך והביא לו בחצייה נרות ובחצייה פתילות--שניהם לא מעלו.  אבל אם אמר לו הבא לי בחצייה נרות ממקום פלוני, ובחצייה פתילות ממקום פלוני, והלך והביא לו נרות מבית פתילות, ופתילות מבית נרות--השליח מעל.

ו,ד  נתן לו שתי פרוטות, ואמר לו הבא לי אתרוג, והלך והביא לו בפרוטה אתרוג, ובפרוטה רימון--שניהם מעלו; רבי יהודה אומר, בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו, אתרוג גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע.  נתן לו דינר זהב, אמר לו הבא לי חלוק, הלך והביא לו בשלוש חלוק, ובשלוש טלית--שניהם מעלו; רבי יהודה אומר, בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו, חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע.

ו,ה  המפקיד מעות אצל השולחני--אם צרורין, לא ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, מעל.  אם מותרין, ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, לא מעל.  אצל בעל הבית--בין כך ובין כך, לא ישתמש בהן; לפיכך אם הוציא, מעל.  החנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כשולחני.

ו,ו  פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש--כיון שהוציא את הראשונה, מעל, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרין, עד שיוציא את כל הכיס.  מודה רבי עקיבה, באומר פרוטה מכיס זה הקדש, שהוא מוציא והולך, עד שיוציא את כל הכיס.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך