משנה -> סדר קודשים -> תמורה

 

מסכת תמורה פרק א

א,א  הכול ממירין, אחד אנשים ואחד הנשים:  לא שאדם רשאי להמיר; אלא שאם המיר--מומר, וסופג את הארבעים.  הכוהנים ממירין את שלהם, וישראל ממירין את שלהם.  אין הכוהנים ממירין לא בחטאת, ולא באשם ולא בבכור.  אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מפני מה אין ממירין בבכור.  אמר לו רבי עקיבה, חטאת ואשם מתנה לכוהן, והבכור מתנה לכוהן; מה חטאת ואשם, אין ממירין בהן--אף הבכור, לא ימירו בו.  אמר לו רבי יוחנן בן נורי, מה לי אין ממיר בחטאת ובאשם, שאין זכין בהן בחייהם--תאמר בבכור, שזכין בו בחייו.  אמר לו רבי עקיבה, והלוא כבר נאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג):  איכן קדושה חלה עליו, בבית הבעלים--אף תמורה, בבית הבעלים.

א,ב  ממירין מן הבקר על הצאן, ומן הצאן על הבקר, מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין, ומן בעלי מומין על התמימים:  שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע" (ויקרא כז,י)--איזה הוא טוב ברע, בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן.  ממירין אחד בשניים, ושניים באחד, אחד במאה, ומאה באחד.  רבי שמעון אומר, אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י)--מה הוא מיוחד, אף תמורתו מיוחדת.

א,ג  אין ממירין אברים בעוברים, ולא עוברין באברין, ולא עוברין ואברים בשלמים, ולא שלמים בהן; רבי יוסי אומר, ממירין אברים בשלמים, ושלמים בהן.  אמר רבי יוסי, והלוא במוקדשין הוא אומר רגלה של זו עולה, כולה עולה--אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו, תהא כולה תמורה תחתיה.

א,ד  אין המדומע מדמע, אלא לפי חשבון; ואין המחומץ מחמיץ, אלא לפי חשבון.  אין המים השאובין פוסלין את המקוה, אלא לפי חשבון.

א,ה  אין מי חטאת נעשין מי חטאת, אלא עם מתן אפר.  אין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא תרומה אחר תרומה, ולא תמורה עושה תמורה, ולא הוולד עושה תמורה.  רבי יהודה אומר, הוולד עושה תמורה.  אמרו לו, הקודש עושה תמורה, ולא הוולד ולא התמורה עושין תמורה.

א,ו  העופות והמנחות--אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא "בהמה" (ויקרא כז,י).  הציבור והשותפין, אינן עושין תמורה:  שנאמר "לא ימיר אותו" (ויקרא כז,י)--היחיד עושה תמורה, לא הציבור ולא השותפין עושין תמורה.  קרבנות בדק הבית, אין עושין תמורה.  אמר רבי שמעון, והלוא המעשר בכלל היה, ולמה יצא--להקיש אליו:  מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות ציבור; מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית.
 

מסכת תמורה פרק ב

ב,א  יש בקרבנות היחיד, מה שאין בקרבנות הציבור; יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד:  שקרבנות היחיד, עושין תמורה; וקרבנות הציבור, אינן עושין תמורה.  קרבנות היחיד, נוהגין בזכרים ובנקבות; וקרבנות הציבור, אינן נוהגין אלא בזכרים.  קרבנות היחיד, חייב באחריותן ובאחריות נסכיהן; קרבנות הציבור, אינן חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן, משקרב הזבח.  יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד:  שקרבנות הציבור, דוחין את השבת ואת הטומאה; וקרבנות היחיד, אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה.  אמר רבי מאיר, והלוא חביתי כוהן גדול, ופר יום הכיפורים--קרבן יחיד, ודוחין את השבת ואת הטומאה:  אלא שזמנן קבוע.

ב,ב  חטאות היחיד שכיפרו הבעלים, מתות; ושל ציבור, אינן מתות.  רבי יהודה אומר, ימותו.  אמר רבי שמעון, מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה, ביחיד דברים אמורים אבל לא בציבור--אף שכיפרו הבעלים ושעברה שנתה, ביחיד דברים אמורים אבל לא בציבור.

ב,ג  חומר בקודשים מבתמורה, ובתמורה מבקודשים:  שהקודשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה; הציבור והשותפין מקדישין, אבל לא ממירין; מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין.  חומר בתמורה:  שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין להיגזז ולהיעבד.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין.  רבי אלעזר אומר, הכלאיים, והטריפה, וטומטום, ואנדרוגינוס, ויוצא דופן--לא קודשים, ולא מקדישים.
 

מסכת תמורה פרק ג

ג,א  אלו קודשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן:  ולד שלמים ותמורתן, וולדן, וולד ולדן עד סוף העולם--הרי אלו כשלמים, טעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק.  רבי אליעזר אומר, ולד שלמים לא יקרב שלמים; וחכמים אומרין, יקרב.  אמר רבי שמעון, לא נחלקו על ולד ולד שלמים, ועל ולד ולד תמורה--שלא יקרבו.  ועל מה נחלקו:  על הוולד--שרבי אליעזר אומר, לא יקרב; וחכמים אומרין, יקרב.  העיד רבי יהושוע ורבי פפייס על ולד שלמים, שיקרב שלמים.  אמר רבי פפייס, אני מעיד, שהייתה לנו פרה זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג.

ג,ב  ולד תודה ותמורתה, ולדן, וולד ולדן עד סוף העולם--הרי אלו כתודה, ובלבד שאינה טעונה לחם.  תמורת עולה, וולד תמורתה, וולדן וולד ולדן עד סוף העולם--הרי אלו כעולה, טעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים.

ג,ג  המפריש נקבה לעולה, וילדה זכר--ירעה עד שיסתאב, ויימכר ויביא בדמיו עולה; רבי אליעזר אומר, הוא עצמו יקרב עולה.  המפריש נקבה לאשם--תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אשם; ואם קרב אשמו, ייפלו דמיה לנדבה.  רבי שמעון אומר, תימכר שלא במום.  תמורת אשם, וולד תמורה, ולדן, וולד ולדן עד סוף העולם--ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו וייפלו דמיהן לנדבה.  רבי אליעזר אומר, ימותו; רבי אלעזר אומר, יביא בדמיהן עולות.  אשם שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו--ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה.  רבי אליעזר אומר, ימות; רבי אלעזר אומר, יביא בדמיו עולה.

ג,ד  והלוא אף הנדבה עולה היא, מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים:  אלא בזמן שהיא באה חובה--הוא סומך עליה, ומביא עליה נסכים, ונסכיה משלו; ואם היה כוהן, עבודתה ועורה שלו.  ובזמן שהיא באה נדבה--אינו סומך עליה, ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל ציבור; ואף על פי שכוהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר.

ג,ה  תמורת הבכור והמעשר, וולדן, וולד ולדן עד סוף העולם--הרי אלו כבכור וכמעשר, וייאכלו במומן לבעלים.  מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקודשים:  שכל הקודשים--נשחטין באטליס ונמכרין באטליס ונשקלין בליטרה, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  יש להן פדיון ולתמורתן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  ובאים מחוצה לארץ לארץ, חוץ מן הבכור ומן המעשר.  ואם באו תמימים, יקרבו; ואם בעלי מומין, ייאכלו במומן לבעלים.  אמר רבי שמעון מה טעם:  שהבכור והמעשר, יש להן פרנסה במקומן; ושאר כל הקודשים--אף על פי שנולד להן מום, הרי אלו בקדושתן.
 

מסכת תמורה פרק ד

ד,א  ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה--ימותו.  ושעברה שנתה, ושאבדה, ושנמצאת בעלת מום--אם משכיפרו הבעלים--תמות; ואינה עושה תמורה, ולא נהנין, ולא מועלין.  אם עד שלא כיפרו הבעלים--תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אחרת; ועושה תמורה, ומועלין בה.

ד,ב  המפריש חטאתו, ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה--תמות; המפריש מעות לחטאתו, ואבדו, והקריב חטאת תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות--ילכו לים המלח.

ד,ג  המפריש מעות לחטאתו, ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן--לא הספיק ליקח בהן חטאת, עד שנמצאו המעות הראשונות--יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש מעות לחטאתו, ואבדו והפריש חטאתו תחתיהן--לא הספיק להקריבה, עד שנמצאו המעות והרי חטאת בעלת מום--תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש מעות תחתיה--לא הספיק ליקח בהן חטאת, עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום--תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה--לא הספיק להקריבה, עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן בעלת מום--יימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.

ד,ד  המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה--לא הספיק להקריבה, עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות--אחת תקרב חטאת, והשנייה תמות, דברי רבי; וחכמים אומרין, אין חטאת מתה, אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים, ואין המעות הולכות לים המלח, אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים.

ד,ה  [ד] המפריש חטאתו, והרי היא בעלת מום--מוכרה ויביא בדמיה אחרת.  רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אם קרבה השנייה, עד שלא נשחטה הראשונה--תמות, שכבר כיפרו הבעלים.
 

מסכת תמורה פרק ה

ה,א  כיצד מערימין על הבכור:  מבכרת שהייתה מעוברת, אומר מה שבמעיה של זו, אם זכר, עולה--ילדה זכר, יקרב עולה; ואם נקבה, זבחי שלמים--ילדה נקבה, תקרב שלמים.  אם זכר, עולה, ואם נקבה, זבחי שלמים--ילדה זכר ונקבה--הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.

ה,ב  ילדה שני זכרים--אחד מהן יקרב עולה, והשני יימכר לחייבי עולה, ודמיו חולין.  ילדה שתי נקבות--אחת מהן תקרב שלמים, והשנייה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין.  ילדה טומטום ואנדרוגינוס, רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין הקדושה חלה עליהן.

ה,ג  האומר ולדה של זו עולה, והיא שלמים--דבריו קיימין.  היא שלמים, וולדה עולה--הרי זה ולד שלמים, דברי רבי מאיר.  אמר רבי יוסי, אם לכן נתכוון מתחילה--הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימין; אם משאמר הרי זו שלמים, נמלך ואמר ולדה עולה--הרי זה ולד שלמים.

ה,ד  הרי זו תמורת עולה, ותמורת שלמים--הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר.  אמר רבי יוסי, אם לכן נתכוון מתחילה--הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימין; אם משאמר תמורת עולה, נמלך ואמר תמורת שלמים--הרי זו תמורת עולה.

ה,ה  הרי זו תחת זו, חליפת זו--הרי זו תמורה.  הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה; אם היה קודש בעל מום--יוצא לחולין, וצריך לעשות דמים.

ה,ו  הרי זו תחת חטאת, תחת עולה--לא אמר כלום; תחת חטאת זו, תחת עולה זו, תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בתוך הבית, ויש לו--דבריו קיימין.  אמר על בהמה טמאה, ועל בעלת מום, הרי אלו עולה--לא אמר כלום; הרי אלו לעולה, יימכרו ויביא בדמיהן עולות.
 

מסכת תמורה פרק ו

ו,א  כל האסורין לגבי המזבח, אוסרין כל שהן:  הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן.  איזה הוא המוקצה, המוקצה לעבודה זרה; הוא אסור, ומה שעליו מותר.  איזה הוא הנעבד, כל שעובדין אותו; הוא ומה שעליו אסור.  וזה וזה, מותרין באכילה.

ו,ב  איזה הוא אתנן:  האומר לזונה, הא ליך זה בשכריך--אפילו הן מאה, כולם אסורין.  וכן האומר לחברו, הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי--רבי אומר, אינו אתנן; וחכמים אומרין, אתנן.

ו,ג  איזה הוא מחיר כלב:  האומר לחברו, הא לך טלה זה תחת כלב זה.  וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה, ואחד נטל תשעה וכלב--שכנגד הכלב, אסורין; ושעם הכלב, מותרין.  אתנן כלב ומחיר זונה, הרי אלו מותרין--שנאמר "שניים" (ראה דברים כג,יט), "שניים" ולא ארבעה.  ולדותיהן מותרין--שנאמר "הם" (ראה שם), ולא ולדותיהן.

ו,ד  נתן לה מעות, ולקחה בהן בהמה--מותרת לגבי המזבח; יינות, שמנים, וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח--אסור.  נתן לה מוקדשין, הרי אלו מותרין; עופות, הרי אלו אסורין.  שהיה בדין, מה אם מוקדשין שהמום פוסל בהן, אין אתנן ומחיר חל עליהן--עופות שאין המום פוסל בהן, אינו דין שלא יהו אתנן ומחיר חל עליהן:  תלמוד לומר "לכל נדר" (דברים כג,יט)--לרבות את העופות, ויהו מוקדשין.  אתנן ומחיר חל עליהן מקל וחומר, ומה עופות שאין המום פוסל בהן, אתנן ומחיר חל עליהן--מוקדשין שהמום פוסל בהן, אינו דין שיהא אתנן ומחיר חל עליהן:  תלמוד לומר "לכל נדר", להוציא את הנדור.

ו,ה  כל האסורין לגבי המזבח, ולדותיהן מותרין.  ר' אליעזר אומר, ולד טריפה, לא יקרב על גבי המזבח; [וחכמים אומרין, יקרב.]  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כשרה שינקה מן הטריפה, פסולה מעל גבי המזבח.  כל הקודשים שנעשו טריפה--אין פודין אותן, שאין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים.
 

מסכת תמורה פרק ז

ז,א  יש בקודשי המזבח, מה שאין בקודשי בדק הבית; ויש בקודשי בדק הבית, מה שאין בקודשי המזבח:  שקודשי המזבח--עושין תמורה, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ואין נותנין מהן לאומנין בשכרן.

ז,ב  יש בקודשי בדק הבית, [מה שאין בקודשי המזבח:]  שסתם הקדשות לבדק הבית, הקדש בדק הבית חל על הכול, ומועלין בגידוליהן, ואין בהן הניה לכוהנים.

ז,ג  אחד קודשי מזבח, ואחד קודשי בדק הבית--אין משנין אותן מקדושה לקדושה, ומקדישין אותן הקדש עילוי, ומחרימין אותן.  ואם מתו, ייקברו; רבי שמעון אומר, קודשי בדק הבית--אם מתו, ייפדו.

ז,ד  אלו הן הנקברין:  קודשים שהפילו, ייקברו; הפילה שליה, תיקבר.  ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה; רבי שמעון אומר, חולין שנשחטו בעזרה, יישרפו.  וכן חיה שנשחטה בעזרה.

ז,ה  ואלו הן הנשרפין:  חמץ בפסח, יישרף.  ותרומה טמאה, והעורלה, וכלאי הכרם--את שדרכו לישרף, יישרף; ואת שדרכו ליקבר, ייקבר.  ומדליקין בפת ובשמן של תרומה.

ז,ו  כל הקודשים שנשחטו חוץ לזמנן, וחוץ למקומן--הרי אלו יישרפו.  אשם תלוי, יישרף; רבי יהודה אומר, ייקבר.  חטאת העוף הבאה על הספק, תישרף; רבי יהודה אומר, יטילנה לאמה.  כל הנשרפין, לא ייקברו; וכל הנקברים, לא יישרפו.  רבי יהודה אומר, אם רצה להחמיר על עצמו, ולשרוף את הנקברים--רשאי; אמרו לו, אינו רשאי לשנות.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך