משנה -> סדר קודשים -> זבחים

 

ס ד ר   ק ו ד ש י ם

מסכת זבחים פרק א

א,א  כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן--כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת--הפסח, בזמנו; והחטאת, בכל זמן.  רבי אליעזר אומר, אף האשם:  הפסח, בזמנו; והחטאת והאשם, בכל זמן.  אמר רבי אליעזר, החטאת באה על חטא, ואשם בא על חטא--מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו.

א,ב  יוסי בן חוני אומר, הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת, פסולין.  שמעון אחי עזריה אומר, שחטן לשם גבוה מהן, כשרים; לשם נמוך מהן, פסולים.  כיצד:  קודשי קודשים ששחטן לשם קודשים קלים, פסולים; קודשים קלים ששחטן לשם קודשי קודשים, כשרים.  הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים, כשרים; ושלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר, פסולין.

א,ג  הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו--רבי יהושוע מכשיר, כאילו נשחט בשלושה עשר; בן בתירה פוסל, כאילו נשחט בין הערביים.  אמר שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושניים זקנים ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן--כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה:  חוץ מן הפסח ומן החטאת.  ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים.

א,ד  הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן--קיבל והילך וזרק שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן--פסולין.  כיצד לשמן ושלא לשמן, לשם פסח ולשם שלמים; ושלא לשמן ולשמן, לשם שלמים ולשם הפסח.  שהזבח נפסל בארבעה דברים--בשחיטה, ובקיבול, ובהילוך, ובזריקה.  רבי שמעון מכשיר בהילוך, שהיה רבי שמעון אומר, אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה; אבל אפשר שלא בהילוך--שוחט בצד המזבח וזורק.  רבי אלעזר אומר, המהלך במקום שהוא צריך להלך, המחשבה פוסלת; ובמקום שאינו צריך להלך, אין המחשבה פוסלת.
 

מסכת זבחים פרק ב

ב,א  כל הזבחים שקיבל דמן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, ועל גבי בהמה, ועל גבי רגלי חברו--פסל.  קיבל בשמאל, פסל; ורבי שמעון מכשיר.  נשפך על הרצפה, ואספו--פסול.  נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בחוץ בפנים, ואת הניתנין בפנים בחוץ--פסול, ואין בו כרת.

ב,ב  השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ, להקטיר אימוריו בחוץ, או מקצת אימוריו בחוץ, לאכול בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ, או לאכול כזית מעור האליה בחוץ--פסול, ואין בו כרת.  לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר, או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר, או לאכול כזית מעור האליה למחר--פיגול, וחייבין עליו כרת.

ב,ג  זה הכלל:  כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק--לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו--פסול, ואין בו כרת; חוץ לזמנו--פיגול, וחייבין עליו כרת, ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו.

ב,ד  כיצד קרב המתיר כמצותו:  שחט בשתיקה, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו, קיבל והילך וזרק בשתיקה, או ששחט וקיבל והילך וזרק חוץ לזמנו--זה הוא שקרב המתיר כמצותו.  כיצד לא קרב המתיר כמצותו:  שחט חוץ למקומו, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו, וקיבל והילך וזרק חוץ למקומו, או ששחט וקיבל והילך וזרק חוץ למקומו, הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנן, או ששחט חוץ לזמנן, קיבל והילך וזרק שלא לשמן, או ששחט וקיבל והילך וזרק שלא לשמן--זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו.

ב,ה  לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ--פסול, ואין בו כרת.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום--פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן--פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת.  לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית--כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.
 

מסכת זבחים פרק ג

ג,א  כל הפסולין ששחטו, שחיטתן כשרה:  שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים, ואפילו בקודשי קודשים--ובלבד שלא יהיו הטמאים, נוגעים בבשר; לפיכך הן פוסלין במחשבה.  וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו, וחוץ למקומו--אם יש דם הנפש, יחזור הכשר ויקבל.

ג,ב  קיבל הכשר, ונתן לפסול--יחזיר לכשר.  קיבל בימינו, ונתן לשמאלו--יחזיר לימינו.  קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול--יחזיר לכלי קודש.  נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו--כשר.  נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, את הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים--אם יש דם הנפש, יחזור הכשר ויקבל.

ג,ג  השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר--כשר; רבי אליעזר פוסל.  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר--פחות מכזית, כשר.  לאכול כחצי זית, ולהקטיר כחצי זית--כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ג,ד  השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור, מן הרוטב, מן הקופה, מן האלל, מן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים, ומן הטלפיים--כשר, ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא.

ג,ה  השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליה בחוץ, לא פיגל; המולק תורין בפנים, לאכול ביציהן בחוץ--לא פיגל.  חלב מוקדשין וביצי תורין, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

ג,ו  שחטו על מנת להניח את דמו או את אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ--רבי יהודה פוסל, וחכמים מכשירין.  שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, ליתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, שיאכלוהו טמאים, ושיקריבוהו טמאים, שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים, לשבר עצמות הפסח, ולאכול ממנו נא, ולערב דמו בדם פסולין--כשר:  שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן.
 

מסכת זבחים פרק ד

ד,א  בית שמאי אומרין, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, כיפר; ובחטאת, שתי מתנות.  ובית הלל אומרין, אף החטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר.  לפיכך אם נתן את הראשונה כתקנה, ואת השנייה חוץ לזמנה--כיפר; ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה, ואת השנייה חוץ למקומה--פיגול, וחייבין עליו כרת.

ד,ב  כל הניתנין על מזבח הפנימי, שאם חסר אחת מכל המתנות--לא כיפר; לפיכך, אם נתנן כולן כתקנן, ואחת שלא כתקנה--פסול, ואין בו כרת.

ד,ג  אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול--הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים, והדם, והנסכים הבאין בפני עצמן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אף הבאים עם הבהמה.  ולוג שמן של מצורע--רבי שמעון אומר, אין חייבין עליו משום פיגול.  ורבי מאיר אומר, חייבין עליו משום פיגול:  שדם האשם מתירו; וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח--חייבין עליו משום פיגול.

ד,ד  העולה, דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכוהנים.  ועולת העוף, דמה מתיר את בשרה למזבח.  וחטאת העוף, דמה מתיר את בשרה לכוהנים.  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, דמן מתיר את אימוריהן ליקרב.  רבי שמעון אומר, כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים, אין חייבין עליהן משום פיגול.

ד,ה  קודשי גויים, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.  והשוחטן בחוץ, פטור, דברי רבי שמעון.  ורבי יוסי מחייב.  דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול--חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, חוץ מן הדם.  נומי רבי שמעון, בדבר שדרכו להיאכל; אבל כגון העצים והלבונה והקטורת, אין חייבין עליהן משום טומאה.

ד,ו  לשם שישה דברים הזבח נזבח--לשם הזבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח; חטאת ואשם, לשם חטא.  אמר רבי יוסי, אף מי שלא היה בליבו לשם אחד מכל אלו, כשר--שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא לאחר העובד.
 

מסכת זבחים פרק ה

ה,א  איזה הוא מקומן של זבחים:  קודשי קודשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון; וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון הזיה על בין הבדים, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב; ומתנה אחת מהן, מעכבת.  שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון; אם לא נתן, לא עיכב.

ה,ב  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון הזיה על הפרוכת, ועל מזבח הזהב; ומתנה אחת מהן, מעכבת.  שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון; אם לא נתן, לא עיכב.  אלו ואלו נשרפין בבית הדשן.

ה,ג  חטאת הציבור והיחיד--אלו הן חטאות הציבור, שעירי ראשי חודשים ושל מועדות--שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון ארבע מתנות, על ארבע קרנות.  כיצד:  עלה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.  שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומית.  ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.

ה,ד  העולה, קודשי קודשים--שחיטתה בצפון, וקיבול דמה בכלי שרת בצפון.  ודמה טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  וטעונה הפשט וניתוח, וכליל לאישים.

ה,ה  זבחי שלמי ציבור ואשמות.  אלו הן אשמות--אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.  שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.

ה,ו  התודה ואיל נזיר, קודשים קלים--שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.  המורם מהן כיוצא בהן, אלא שהמורם מהן נאכל לכוהנים ולנשיהם ולבניהן ולעבדיהן.

ה,ז  שלמים, קודשים קלים--שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון שתי מתנות, שהן ארבע.  ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד.  המורם מהן כיוצא בהן, אלא שהמורם מהן נאכל לכוהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.

ה,ח  הבכור והמעשר והפסח, קודשים קלים--שחיטתן בכל מקום בעזרה.  ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שייתן כנגד היסוד.  ושינה באכילתן:  הבכור נאכל לכוהנים, והמעשר לכל אדם; ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד.  והפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות; ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי.
 

מסכת זבחים פרק ו

ו,א  קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח, רבי יוסי אומר, כאילו נשחטו בצפון.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון, כצפון; מחצי המזבח ולדרום, כדרום.  המנחות, היו נקמצות בכל מקום בעזרה; ונאכלות לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.

ו,ב  חטאת העוף הייתה נעשית על קרן דרומית מערבית; ובכל מקום הייתה כשרה, אלא שזה היה מקומה.  ושלושה דברים הייתה אותה הקרן משמשת מלמטן, ושלושה מלמעלן:  מלמטן--חטאת העוף, וההגשות, ושיירי הדם; מלמעלן--ניסוך המים, והיין, ועולת העוף כשהיא רבה במזרח.

ו,ג  כל העולין למזבח--עולין דרך ימין, ומקיפין, ויורדין דרך שמאל:  חוץ מן העולה לשלושה דברים אלו--שהיו עולין, וחוזרין לעקב.

ו,ד  חטאת העוף, כיצד הייתה נעשית:  היה מולק את ראשה ממול עורפה, ואינו מבדיל.  ומזה מדמה, על קיר המזבח; ושיירי הדם, היה מתמצה על היסוד.  אין למזבח אלא דמה, וכולה לכוהנים.

ו,ה  עולת העוף, כיצד הייתה נעשית:  עלה לכבש, ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית; היה מולק את ראשה ממול עורפה, ומבדיל.  ומיצה את דמה, על קיר המזבח.  ונטל את הראש, והקיף בית מליקתו למזבח; ספגו במלח, וזורקו על גבי האישים.  בא לו לגוף; והסיר את המוראה, ואת הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה, והשליכן לבית הדשן.  שיסע, ולא יבדיל; ואם הבדיל, כשר.  ספגו במלח, וזרקו על גבי האישים.

ו,ו  לא הסיר לא את המוראה, ולא את הנוצה, ולא את בני מעיים היוצאין עימה, ולא ספגם במלח--כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה, כשרה.  הבדיל בחטאת, ולא הבדיל בעולה--פסל.  מיצה דם הראש, ולא מיצה דם הגוף--פסולה; דם הגוף, ולא מיצה דם הראש--כשרה.

ו,ז  חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה--פסולה; עולת העוף--כשרה, ובלבד שלא עלת לבעלים.  אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר--חוץ למקומו--פסול, ואין בו כרת.  חוץ לזמנו--פיגול, וחייבין עליו כרת:  ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו.  כיצד קרב המתיר כמצותו:  מלק בשתיקה ומיצה את הדם חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה את הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה את הדם חוץ לזמנו--זה הוא שקרב המתיר כמצותו.  כיצד לא קרב המתיר כמצותו:  מלק חוץ למקומו ומיצה את הדם חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו, חטאת העוף שמלקה שלא לשמה מיצה דמה חוץ לזמנה, או שמלקה חוץ לזמנה מיצה דמה שלא לשמה, או שמלק ומיצה דמה שלא לשמה--זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו.  לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ--פסול, ואין בו כרת.  אמר רבי יהודה, זה הכלל:  אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום--פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן--פסול, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת.  לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית--כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.
 

מסכת זבחים פרק ז

ז,א  חטאת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת--כשרה; כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה עולה לשם חטאת, כמעשה עולה לשם עולה--פסולה.  עשאה למעלה--כמעשה כולן, פסולה.

ז,ב  עולת העוף שעשאה למעלן, כמעשה עולה לשם עולה--כשרה.  כמעשה עולה לשם חטאת--כשרה, ובלבד שלא עלת לבעלים; כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה חטאת לשם חטאת--פסולה.  עשאה למטן, כמעשה כולן--פסולה.

ז,ג  וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה, ומועלין בהן--חוץ מחטאת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת.

ז,ד  עולת העוף שעשאה למטן, כמעשה חטאת לשם חטאת--רבי אליעזר אומר, מועלין בה; רבי יהושוע אומר, אין מועלין בה.  אמר רבי אליעזר, מה אם חטאת שאין מועלין בה לשמה, כששינה את שמה, מועלין בה--עולה שמועלין בה לשמה, כששינה את שמה, אינו דין שימעלו בה.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת בחטאת ששינה את שמה לשם עולה, שכן שינה את שמה לדבר שיש בו מעילה--תאמר בעולה ששינה את שמה לשם חטאת, שכן שינה את שמה לדבר שאין בו מעילה.  אמר לו רבי אליעזר, והרי קודשי קודשים ששחטן בדרום, ושחטן לשם קודשים קלים יוכיחו, ששינה את שמן לדבר שאין בו מעילה, ומועלין בהן--אף אתה אל תתמה על העולה, שאף על פי ששינה את שמה לדבר שאין בו מעילה, שימעלו בה.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת בקודשי קודשים ששחטן בדרום, ושחטן לשם קודשים קלים, שכן שינה את שמן לדבר שיש בו איסור והיתר--תאמר בעולה ששינה את שמה לדבר שכולו מותר.

ז,ה  כל הפסולין שמלקו--מליקתן פסולה, ואינן מטמאות בבית הבליעה.  מלק בשמאל או בלילה, שחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ--אינן מטמאות בבית הבליעה.  מלק בסכין, מלק חולין בפנים, וקודשים בחוץ, תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שיבש גפה, ושנסמית עינה, ושנקטעה רגלה--מטמא בבית הבליעה.  זה הכלל--כל שהיה פסולה בקודש, אינה מטמא בבית הבליעה; לא היה פסולה בקודש, מטמא בבית הבליעה.

ז,ו  מלק, ונמצא טריפה--רבי מאיר אומר, אינה מטמא בבית הבליעה; רבי יהודה אומר, מטמא בבית הבליעה.  אמר רבי מאיר, מה אם נבילת בהמה שהיא מטמא במגע ובמשא, שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה--נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה.  מה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה לאכילה, ומטהרת את טריפתה מטומאתה--אף מליקתה שהיא מכשרתה לאכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.  רבי יוסי אומר, דייה כנבילת בהמה--שחיטתה מטהרת, לא מליקתה.
 

מסכת זבחים פרק ח

ח,א  כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות, או בשור הנסקל--אפילו אחד בריבוא, כולם ימותו.  נתערבו בשור שנעברה בו עבירה, או שהמית את האדם על פי עד אחד, או על פי הבעלים, ברובע, ובנרבע, ובמוקצה, ובנעבד, ובאתנן, במחיר, ובכלאיים, ובטריפה, וביוצא דופן--ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.  נתערב בחולין תמימים, יימכרו החולין לצריכי אותו המין.

ח,ב  קודשים בקודשים, מין במינו--זה יקרב לשם מה שהוא, וזה יקרב לשם מה שהוא; קודשים בקודשים, מין בשאינו מינו--ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה; ויפסיד המותר מביתו.  נתערבו בבכור ובמעשר--ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר.  הכול יכולין להתערב, חוץ מן החטאת ומן האשם.

ח,ג  אשם שנתערב בשלמים--רבי שמעון אומר, שניהם יישחטו בצפון, וייאכלו כחומר שבהן.  אמרו לו, אין מביאין קודשים לבית הפסול.  נתערבו חתיכות בחתיכות--קודשי קודשים בקודשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים--יאכלו כחומר שבהן.

ח,ד  אברי חטאת שנתערבו באברי עולה--רבי אליעזר אומר, ייתן למעלן, ורואה אני את בשר חטאת מלמעלן כאילו הוא עצים; וחכמים אומרין, תעבור צורתו, וייצא לבית השריפה.

ח,ה  אברים באברי בעלי מומין--רבי אליעזר אומר, אם קרב ראש אחד, יקרבו כל הראשים; כרעו של אחד, יקרבו כל הכרעיים.  וחכמים אומרין, אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן, ייצא לבית השריפה.

ח,ו  דם שנתערב במים--אם יש בו מראה דם, כשר; נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.  נתערב בדם בהמה, או בדם החיה--רואין אותו כאילו הוא מים; רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם.

ח,ז  נתערב בדם פסולין, יישפך לאמה.  בדם תמצית, יישפך לאמה; ורבי אליעזר מכשיר.  ואם לא נמלך, ונתן--כשר.

ח,ח  דם תמימין בדם בעלי מומין, יישפך לאמה.  כוס בכוסות--רבי אליעזר אומר, אם קרב כוס אחד, יקרבו כל הכוסות; וחכמים אומרין, אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן, יישפך לאמה.

ח,ט  הניתנין למטן שנתערבו בניתנין למעלן--רבי אליעזר אומר, ייתן למעלן, ורואה אני את הניתנין למעלן כאילו הן מים; ויחזור וייתן למטן.  וחכמים אומרין, יישפכו לאמה; ואם לא נמלך, ונתן--כשר.

ח,י  הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת, יינתנו מתנה אחת; מתן ארבע במתן ארבע, יינתנו מתן ארבע.  מתן ארבע במתנה אחת--רבי אליעזר אומר, יינתנו מתן ארבע; ורבי יהושוע אומר, יינתנו מתנה אחת.  אמר רבי אליעזר, והרי הוא עובר על "בל תגרע" (ראה דברים יג,א); אמר רבי יהושוע, והרי הוא עובר על "בל תוסף" (ראה שם).  אמר רבי אליעזר, לא נאמר "בל תוסף" אלא כשהוא עצמו; אמר רבי יהושוע, לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא עצמו.  ועוד אמר רבי יהושוע, כשנתת--עברת על "בל תוסף", ועשית מעשה בידך; וכשלא נתת--עברת על "בל תגרע", ולא עשית בידך.

ח,יא  הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ, יישפכו לאמה.  נתן בחוץ, וחזר ונתן בפנים--כשר.  בפנים, וחזר ונתן בחוץ--רבי עקיבה פוסל, וחכמים מכשירין:  שהיה רבי עקיבה אומר, כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל, פסולין; וחכמים אומרין, החטאת בלבד.  רבי אליעזר אומר, אף האשם, שנאמר "כחטאת, כאשם" (ויקרא ז,ז).

ח,יב  חטאת שקיבל דמה בשני כוסות--יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר; נכנס אחד מהן לפנים--רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין.  אמר רבי יוסי הגלילי, מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ, לא עשה את המשואר כיוצא--מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס.  נכנס לכפר--אף על פי שלא כיפר, פסול, דברי רבי אלעזר; רבי שמעון אומר, עד שיכפר.  רבי יהודה אומר, אם הכניס שוגג, כשר.  כל הדמים הפסולין שניתנו על גבי המזבח, לא ריצה הציץ אלא על הטמא--שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.
 

מסכת זבחים פרק ט

ט,א  המזבח מקדש את הראוי לו.  רבי יהושוע אומר, כל הראוי לאישים--אם עלה--לא יירד, שנאמר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו,ב):  מה עולה שהיא ראויה לאישים, אם עלת, לא תרד--אף כל דבר שהוא ראוי לאישים, אם עלה, לא יירד.  רבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח--אם עלה--לא יירד, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו,ב):  מה עולה שהיא ראויה למזבח, אם עלת, לא תרד--אף כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה, לא יירד.  אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושוע אלא הדם והנסכים--שרבן גמליאל אומר לא יירדו, ורבי יהושוע אומר יירדו.  רבי שמעון אומר, הזבח כשר והנסכים פסולין, הנסכים כשרים והזבח פסול, אפילו זה וזה פסול--הזבח לא יירד, והנסכים יירדו.

ט,ב  אלו אם עלו, לא יירדו:  הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקיבלו הפסולין וזרקו את דמו.  רבי יהודה אומר, אף שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים--אם עלת, תרד.  רבי שמעון אומר, לא תרד, שהיה פסולה בקודש:  שרבי שמעון אומר, כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו; לא היה פסולו בקודש, אין הקודש מקבלו.

ט,ג  אלו שלא היה פסולן בקודש--הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ובעלי מומין.  רבי עקיבה מכשיר, בבעלי מומין; רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

ט,ד  כשם שאם עלו, לא יירדו--כך אם ירדו, לא יעלו.  וכולם שעלו חיים לראש המזבח, יירדו.  עולה שעלת חיה לראש המזבח, תרד; שחטה בראש המזבח, יפשיט וינתח במקומה.

ט,ה  אלו אם עלו, יירדו:  בשר קודשי קודשים, ובשר קודשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושיירי מנחות, והקטורת.  וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התישים, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--ובזמן שהן מחוברין--יעלו, שנאמר "והקטיר הכוהן את הכול המזבחה" (ויקרא א,ט); פרשו--לא יעלו, שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם, על מזבח ה' אלוהיך" (דברים יב,כז).

ט,ו  וכולם שפקעו מעל גבי המזבח, לא יחזיר; וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח.  אברים שפקעו מעל גבי המזבח--קודם לחצות--יחזיר, ומועלין בהן; לאחר חצות--לא יחזיר, ואין מועלין בהן.

ט,ז  כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש.  כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשין:  כלי הלח, מקדשין את הלח; ומידות היבש, מקדשות את היבש.  אין כלי לח מקדשין את היבש, ולא מידות היבש מקדשות את הלח.  כלי הקודש שניקבו--אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין, והן שלמים--מקדשין; ואם לאו, אין מקדשין.  וכולן, אין מקדשין אלא בקודש.
 

מסכת זבחים פרק י

י,א  כל התדיר מחברו, קודם את חברו:  התמידין קודמין את המוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש, ומוספי ראש חודש קודמין למוספי יום טוב של ראש השנה:  שנאמר "מלבד עולת הבוקר, אשר לעולת התמיד--תעשו, את אלה" (במדבר כח,כג).

י,ב  כל המקודש מחברו, קודם את חברו:  דם חטאת קודם לדם עולה, מפני שהוא מרצה.  אברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהן כליל לאישים.  חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד.  אשם קודם לתודה ולאיל נזיר, מפני שהוא קודשי קודשים.  תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם.  שלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ארבע סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

י,ג  הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכוהנים.  המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודשי קודשים דמו ואימוריו.

י,ד  העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים.  מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה, מפני שהיא באה על חטא.  חטאת העוף קודמת לעולת העוף.  וכן בהקדשה.

י,ה  כל החטאות שבתורה, קודמות לאשמות--חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על ידי הכשר.  וכל האשמות שבתורה באין בני שתיים, ובאין בכסף שקלים:  חוץ מאשם נזיר ומאשם מצורע--שהן באין בני שנתן, ואין באין בכסף שקלים.

י,ו  [ז] ובכולם--הכוהנים רשאין לשנות באכילתן, לאוכלן צלויין, שלוקין, ומבושלין, ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה, דברי רבי שמעון; רבי מאיר אומר, לא ייתן לתוכן תבלי תרומה, שלא יביא את התרומה לידי פסול.

י,ז  [ו] כשם שקודמין בהקרבתן, כך קודמין באכילתן.  שלמים של אמש ושלמים של יום, של אמש קודמין.  שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום, שלמים של אמש קודמין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, חטאת קודמת, מפני שהיא קודשי קודשים.

י,ח  אמר רבי שמעון, אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה, אין אתה צריך לשאול מה הוא, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל, ולוג שמן של מצורע; אם ראית שמן שניתן על גבי האישים, אין אתה צריך לשאול מה הוא, אלא מותר רקיקי מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח:  שאין מתנדבין שמן; רבי טרפון אומר, מתנדבין שמן.
 

מסכת זבחים פרק יא

יא,א  דם חטאת שניתז על הבגד, הרי זה טעון כיבוס--אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלת, שנאמר "במקום קדוש תיאכל" (ויקרא ו,יט):  אחד הנאכלות ואחד הפנימייות, טעונות כיבוס--שנאמר "תורת החטאת" (ויקרא ו,יח), תורה אחת לכל החטאות.

יא,ב  חטאת פסולה--אין דמה טעון כיבוס, בין שהיה לה שעת הכושר, ובין שלא היה לה שעת הכושר.  איזו היא שהיה לה שעת הכושר--שלנה, ושנטמאת, ושיצאת; ואיזו היא שלא היה לה שעת הכושר--שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה.

יא,ג  ניתז מן הצוואר על הבגד, אינו טעון כיבוס; מן הקרן ומן היסוד, אינו טעון כיבוס.  נשפך על הרצפה, ואספו--אינו טעון כיבוס.  אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי, וראוי להזיה.

יא,ד  ניתז על העור--עד שלא הופשט, אינו טעון כיבוס; משהופשט, טעון כיבוס, דברי רבי יהודה.  רבי אלעזר אומר, אף משהופשט אינו טעון כיבוס.  אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס.

יא,ה  [ד] אחד הבגד ואחד השק ואחד העור, טעונין כיבוס.  הכיבוס, במקום קדוש; ושבירת כלי חרס, במקום קדוש.  זה חומר בחטאת מקודשי הקודשים.

יא,ו  [ה] בגד שיצא חוץ לקלעים, נכנס ומכבסו במקום קדוש.  נטמא חוץ לקלעים, קורעו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש.  כלי חרס שיצא חוץ לקלעים, נכנס ושוברו במקום קדוש.  נטמא חוץ לקלעים, נוקבו, ונכנס ושוברו במקום קדוש.

יא,ז  [ו] כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים, נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש; נטמא חוץ לקלעים--פוחתו, ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

יא,ח  [ז] אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, אחד קודשי קודשים ואחד קודשים קלים--טעונין מריקה ושטיפה.  רבי שמעון אומר, קודשים קלים, אינן טעונין מריקה ושטיפה.  רבי טרפון אומר, אם בישל בו מתחילת הרגל, יבשל בו את כל הרגל; וחכמים אומרין, עד זמן אכילה, מריקה ושטיפה.  מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס.  מריקה ושטיפה, בצונן; והשפוד והאסכלה, מגעילן בחמין.

יא,ט  [ח] בישל בו קודשים וחולין, או קודשי קודשים וקודשים קלים--אם יש בהן בנותן טעם--הרי הקלים נאכלין כחמורין, ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינן פוסלין במגע.  רקיק שנגע ברקיק, וחתיכה בחתיכה--לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורין:  אינו אסור אלא מקום שבלע.
 

מסכת זבחים פרק יב

יב,א  טבול יום, ומחוסר כיפורים--אינן חולקין בקודשים לאכול לערב.  אונן--נוגע, ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול לערב.  בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין--חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין.  וכל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר; וכל שאין לו בבשר, אין לו בעורות.  אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים--אינו חולק בבשר, שנאמר "המקריב את דם השלמים, ואת החלב--מבני אהרון:  לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז,לג).

יב,ב  כל שאין לו בבשר--אין לו בעורות, שנאמר "עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה" (ויקרא ז,ח).  כל שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכוהנים בעורה--שנאמר "עולת איש" (ויקרא ז,ח), עולה שעלת לאיש.  עולה שנשחטה שלא לשמה--אף על פי שלא עלת לבעלים, עורה לכוהנים:  אחד עולת האיש ואחד עולת האישה, עורותיהן לכוהנים.

יב,ג  עורות קודשים קלים, לבעלים; עורות קודשי קודשים, לכוהנים.  קל וחומר:  מה אם עולה שלא זכו בבשרה, זכו בעורה--קודשי קודשים שזכו בבשרן, אינו דין שיזכו בעורן.  אין המזבח מוכיח, שאין לו עור מכל מקום.

יב,ד  כל הקודשים שאירע בהן פסול--קודם להפשטן, אין עורותיהן לכוהנים; לאחר הפשטן, עורותיהן לכוהנים.  אמר רבי חנניה סגן הכוהנים, מימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה; אמר רבי עקיבה, מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה--שייאותו הכוהנים בעורו.  וחכמים אומרין, אין לא ראיתי ראיה, אלא ייצא לבית השריפה.

יב,ה  פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים--בזמן שהן נשרפין כמצותן--נשרפין בבית הדשן, ומטמאין בגדים; ואם אינן נשרפין כמצותן--נשרפין בבית הבירה, ואין מטמאין בגדים.

יב,ו  היו סובלין אותם במוטות--יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו--הראשונים מטמאין בגדים; והאחרונים אינן מטמאין בגדים, עד שייצאו.  יצאו אלו ואלו, מטמאין בגדים; רבי שמעון אומר, אלו ואלו אינן מטמאין בגדים, עד שייצת האור ברובן.  ניתך הבשר, אין השורף מטמא בגדים.
 

מסכת זבחים פרק יג

יג,א  השוחט והמעלה בחוץ--חייב על השחיטה, וחייב על העלייה.  רבי יוסי הגלילי אומר, השוחט בפנים, ומעלה בחוץ--חייב; שחט בחוץ, והעלה בחוץ--פטור, שלא העלה אלא דבר פסול.  אמרו לו, אף השוחט בפנים, ומעלה בחוץ--כיון שהוציאו, פסלו.

יג,ב  טמא שאכל--בין קודש טמא, ובין קודש טהור--חייב.  רבי יוסי הגלילי אומר, טמא שאכל טהור, חייב; וטמא שאכל טמא, פטור--שלא אכל, אלא דבר טמא.  אמרו לו, אף טמא שאכל טהור--כיון שנגע בו, טימאהו.  וטהור שאכל טמא--פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף.

יג,ג  חומר בשחיטה מבעלייה, ובעלייה מבשחיטה:  שהשוחט להדיוט, חייב; והמעלה להדיוט, פטור.  חומר בעלייה--שניים שאחזו בסכין ושחטו, פטורין; אחזו באבר והעלוהו, חייבין.  העלה וחזר והעלה, חייב על כל עלייה ועלייה, דברי רבי שמעון; רבי יוסי אומר, אינו חייב אלא אחת, ואינו חייב אלא עד שיעלה לראש המזבח.  רבי שמעון אומר, אפילו העלה על הסלע או על האבן, חייב.

יג,ד  אחד קודשים כשרים, ואחד קודשים פסולין, שהיה פסולן בקודש, והקריבן בחוץ--חייב.  המעלה כזית מן העולה, ומן האימורין בחוץ--חייב.  הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ--חייב; רבי אליעזר פוטר, עד שיקריב את כולן.  וכולן שהקריבן בפנים, ושייר מהן כזית, והקריבו בחוץ--חייב; וכולן שחסרו כל שהן, והקריבן בחוץ--פטור.

יג,ה  המקריב קודשים ואימוריהן בחוץ, חייב.  מנחה שלא נקמצה, והקריבה בחוץ--פטור; קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריבה בחוץ--חייב.

יג,ו  הקומץ והלבונה, שהקריב את אחד מהן בחוץ--חייב; רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב את השני.  אחד בפנים, ואחד בחוץ--חייב.  שני בזיכי לבונה, שהקריב אחד מהן בחוץ--חייב.  רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב את השני.  אחד בפנים, ואחד בחוץ--חייב.  הזורק מקצת דמים בחוץ, חייב; רבי אלעזר אומר, אף המנסך מי חג בחג בחוץ, חייב.  רבי נחמיה אומר, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.

יג,ז  המולק את העוף בפנים, והעלה בחוץ--חייב; מלק בחוץ, והעלה בחוץ--פטור.  השוחט את העוף בפנים, והעלה בחוץ--פטור; שחט בחוץ, והעלה בחוץ--חייב.  נמצא דרך הכשרו מבפנים, פטורו מבחוץ; דרך הכשרו בחוץ, פטורו מבפנים.  רבי שמעון אומר, כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים, והמעלה בחוץ.

יג,ח  חטאת שקיבל דמה בכוס אחד--נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים וחזר ונתן בחוץ--חייב, שכולו ראוי לבוא בפנים.  קיבל דמה בשני כוסות--נתן שניהם בחוץ, חייב; אחד בפנים, ואחד בחוץ--חייב.  אחד בחוץ, ואחד בפנים--חייב על החיצון, והפנימי מכפר.  למה הדבר דומה:  למפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות--שחט שתיהן בפנים, פטור; שתיהן בחוץ, חייב.  אחת בפנים, ואחת בחוץ--חייב; אחת בחוץ, ואחת בפנים--חייב על החיצונה, והפנימית מכפרת.  כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה.
 

מסכת זבחים פרק יד

יד,א  פרת חטאת שנשרפה חוץ מגיתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ--פטור:  שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט)--כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו.

יד,ב  הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, שהקריבן בחוץ--פטור:  שנאמר "לפני משכן ה'" (ויקרא יז,ד)--כל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה', אין חייבין עליו.  בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין ובין בעלי מומין עוברין, שהקריבן בחוץ--פטור.  רבי שמעון אומר, בעלי מומין קבועין, פטור; ובעלי מומין עוברין, בלא תעשה.  תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שהקריבן בחוץ--פטור.  רבי שמעון אומר, בני יונה שעבר זמנן, פטור; ותורין שלא הגיע זמנן, בלא תעשה.  אותו ואת בנו, ומחוסר זמן--רבי שמעון אומר, הרי זה בלא תעשה:  שהיה רבי שמעון אומר, כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן--הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת.  וחכמים אומרין, כל שאין בו כרת, אין בו בלא תעשה.

יד,ג  מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעליו.  איזה הוא מחוסר זמן בבעליו--הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע:  שהקריבו חטאתן ואשמן בחוץ, פטורין; עולותיהן ושלמיהן בחוץ, חייבין.  המעלה מבשר חטאת, מבשר קודשי קודשים, מבשר אשם, מבשר קודשים קלים, מותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושיירי מנחות, והיוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, המגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל דמים בחוץ--פטור; ואין חייבין עליו לא משום זרות, ולא משום טומאה, ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום רחוץ ידיים ורגליים.

יד,ד  עד שלא הוקם המשכן--היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן--נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל מחנה ישראל.

יד,ה  באו לגלגל, הותרו הבמות.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל מקום.

יד,ו  באו לשילה, נאסרו הבמות.  ולא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן יריעות מלמעלן; והיא הייתה מנוחה.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני, בכל הרואה.

יד,ז  באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים, בכל ערי ישראל.

יד,ח  באו לירושלים--נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר, והיא הייתה נחלה.  קודשי קודשים, נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני, לפנים מן החומה.

יד,ט  כל הקודשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ--הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת.  הקדישן בשעת היתר במות, והקריבן בשעת איסור במות--הרי אלו בעשה ולא תעשה, ואין חייבין עליהן כרת.  הקדישן בשעת איסור במות, והקריבן בשעת היתר במות--הרי אלו בעשה, ואין בהן בלא תעשה.

יד,י  אלו קודשים קרבים במשכן, קודשים שהוקדשו למשכן.  קרבנות הציבור, קרבין במשכן; וקרבנות היחיד, בבמה.  קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן, יקרבו במשכן; ואם הקריבן בבמה, פטור.  מה בין במת היחיד לבמת הציבור:  סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה.  רבי יהודה אומר, אין מנחה בבמה.  וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה לדמים, וריחוץ ידיים ורגליים.  אבל הזמן, והנותר, והטמא--שווין בזה ובזה.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך