משנה -> סדר נזיקין -> שבועות

 

מסכת שבועות פרק א

א,א  שבועות שתיים, שהן ארבע; ידיעות הטומאה שתיים, שהן ארבע; יציאות השבת שתיים, שהן ארבע; מראות נגעים שניים, שהן ארבעה.

א,ב  כל שיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים--הרי זה בעולה ויורד.  אם יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף--השעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה:  עד שתיוודע לו, ויביא בעולה ויורד.

א,ג  אין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף--השעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר:  שנאמר "מלבד חטאת הכיפורים" (במדבר כט,יא)--על שזה מכפר, זה מכפר.  מה הפנימי, אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה--אף החיצון, אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.

א,ד  על שאין בה ידיעה לא בתחילה, ולא בסוף--שעירי רגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין, דברי רבי יהודה.  רבי שמעון אומר, שעירי רגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חודשים; ועל מה שעירי ראשי חודשים מכפרין, על טהור שאכל טמא.  רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שווה על טומאת מקדש וקודשיו:  שהיה רבי שמעון אומר, שעירי ראשי חודשים מכפרין על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף.  אמרו לו, מה הן שיקרבו זה בזה.  אמר להן, יקרבו.  אמרו לו, הואיל ואין כפרתן שווה, היאך הן קרבין.  אמר להן, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקודשיו.

א,ה  רבי שמעון בן יהודה אומר משמו, שעירי ראשי חודשים מכפרין על הטהור שאכל טמא; מוסיף עליהם של רגלים, שהן מכפרין על הטהור שאכל טמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; מוסיף עליהן של יום הכיפורים, שהוא מכפר על טהור שאכל טמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.  אמרו לו, אומר היה שיקרבו זה בזה.  אמר להן, הין.  אמרו לו, אם כן יהיו של יום הכיפורים קרבין בראשי חודשים, אבל היאך של ראשי חודשים קרבין ביום הכיפורים לכפר כפרה שאינה שלהם.  אמר להם, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקודשיו.

א,ו  ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר; ועל שאר עבירות שבתורה--הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כרתות ומיתות בית דין--שעיר המשתלח מכפר.

א,ז  אחד ישראל, ואחד כוהנים, ואחד כוהן משיח.  ומה בין ישראל לכוהנים לבין כוהן משיח:  אלא שדם הפר מכפר על הכוהנים, על טומאת מקדש וקודשיו.  רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על כל ישראל, כך דם הפר מכפר על הכוהנים; כשם שווידוייו של שעיר המשתלח, מכפר על ישראל--כך וידוייו של פר, מכפר על הכוהנים.
 

מסכת שבועות פרק ב

ב,א  ידיעות הטומאה שתיים, שהן ארבע:  נטמא וידע, נעלמה ממנו טומאה וזכור לקודש, נעלם ממנו קודש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה--אכל את הקודש ולא ידע, משאכל ידע--הרי זה בעולה ויורד.  נטמא וידע, נעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה--נכנס למקדש ולא ידע, משיצא ידע--הרי זה בעולה ויורד.

ב,ב  אחד הנכנס לעזרה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה--שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן--הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת.  כל שלא נעשה בכל אלו--הנכנס לשם, אין חייבין עליו.

ב,ג  נטמא בעזרה, ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, נעלמו ממנו זה וזה--השתחווה או ששהה כדי השתחוויה, ובא לו בארוכה--חייב; בקצרה, פטור.  זו היא מצות עשה שבמקדש, שאין חייבין עליה.

ב,ד  איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה:  היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--פירש מיד, חייב:  שיציאתו הניה לו כביאתו.

ב,ה  רבי אליעזר אומר, "השרץ . . . ונעלם ממנו" (ראה ויקרא ה,ב)--על העלם השרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש.  רבי עקיבה אומר, "ונעלם ממנו, והוא טמא" (ראה ויקרא ה,ב)--על הטומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש.  רבי ישמעאל אומר, "ונעלם ממנו . . . ונעלם ממנו" (ויקרא ה,ב-ד), שתי פעמים--לחייב על העלם הטומאה, ועל העלם המקדש.
 

מסכת שבועות פרק ג

ג,א  שבועות שתיים, שהן ארבע:  שבועה שאוכל, ושלא אוכל; שאכלתי, ושלא אכלתי.  שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא--חייב, דברי רבי עקיבה.  אמרו לו לרבי עקיבה, איכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב.  אמר להן, איכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן.

ג,ב  שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה--אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה--חייב שתיים.

ג,ג  [ב] שבועה שלא אוכל, ואכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין--אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין, ואכל--חייב על כל אחת ואחת.

ג,ד  [ג] שבועה שלא אשתה, ושתה משקין הרבה--אינו חייב אלא אחת; שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה--חייב על כל אחד ואחד.

ג,ה  [ד] שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויים לשתייה--פטור.  שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים--חייב; ורבי שמעון פוטר.  אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים--הרי אשתו אסורה.

ג,ו  [ה] אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש.  כיצד:  אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי--רבי ישמעאל אומר, אינו חייב אלא לעתיד לבוא, שנאמר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד).  אמר לו רבי עקיבה, אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין.  אמר לו, מריבוי הכתוב.  אמר לו, אם ריבוי הכתוב לכך, ריבוי הכתוב לכך.

ג,ז  [ו] נשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל--פטור; לקיים את המצוה, ולא קיים--פטור.  שהיה בדין שיהא חייב, דברי רבי יהודה בן בתירה.  אמר רבי יהודה בן בתירה, מה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיניי, הרי הוא חייב עליה--מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיניי, אינו דין שיהא חייב עליה.  אמרו לו, לא, אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כהין--תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהין, שאם נשבע לבטל ולא ביטל, פטור.

ג,ח  [ז] שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה--אינו חייב אלא אחת.  זו היא שבועת ביטוי--שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד; שבועת שוא--חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג,ט  [ח] איזו היא שבועת שוא:  נשבע לשנות את הידוע לאדם--אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש; נשבע על דבר שאי אפשר לו--אמר אם לא ראיתי גמל פורח באוויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד; אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שלא נעידך; נשבע לבטל את המצוה--שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול את הלולב, ושלא להניח תפילין.  זו היא שבועת שוא--שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג,י  [ט] שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה--הראשונה שבועת ביטוי, והשנייה שבועת שוא.  אכלה, עבר על שבועת שוא; לא אכלה, עבר על שבועת ביטוי.

ג,יא  [י] שבועת ביטוי--נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו; וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

ג,יב  [יא] שבועת שוא--נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו; וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.  אחת זו, ואחת זו--המושבע מפי אחרים, חייב:  לא אכלתי היום, לא הנחתי תפילין היום--משביעך אני, ואמר אמן--חייב.
 

מסכת שבועות פרק ד

ד,א  שבועת העדות--נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים; ואינה נוהגת אלא בראויים להעיד, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו.  ומפי אחרים--אינן חייבין, עד שיכפרו בו בבית דין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, בין מפי עצמו בין מפי אחרים--אינן חייבין, עד שיכפרו בו בבית דין.

ד,ב  וחייבין על זדון שבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה.  ומה הן חייבין על זדונה, קרבן עולה ויורד.

ד,ג  שבועת העדות כיצד:  אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות--משביע אני עליכם, ואמרו אמן--הרי אלו חייבין.  השביע עליהם חמישה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו--פטורין; כפרו, חייבין על כל אחת ואחת.  השביע עליהם חמישה פעמים בפני בית דין, וכפרו--אין חייבין אלא אחת; אמר רבי שמעון, מה טעם, מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות.

ד,ד  כפרו שניהם כאחת, שניהם חייבין; זה אחר זה, הראשון חייב; כפר אחד, והודה אחד--הכופר חייב.  היו שתי כיתי עדים--כפרה הראשונה, ואחר כך כפרה השנייה--שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהם.

ד,ה  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה--שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה--חייבין על כל אחת ואחת.  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חיטים, ושעורים, וכוסמין--שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטים, ושעורים, וכוסמין--חייבין על כל אחת ואחת.

ד,ו  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק, וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, שאנס איש פלוני ופיתה את בתי, שהכני בני, ושחבל בי חברי, ושהדליק את גדישי ביום הכיפורים--הרי אלו חייבין.

ד,ז  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כוהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה, שאיני בן חלוצה, שאיש פלוני כוהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, שאנס איש פלוני ופיתה את בתו, שהכה את בני, ושחבל בי בני, ושהדליק את גדישי בשבת--הרי אלו פטורין.

ד,ח  משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז ולא נתן--הרי אלו פטורין, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפיקדון.

ד,ט  משביע אני עליכם, כשתדעון לי עדות, שתבואו ותעידוני--הרי אלו פטורין, מפני שקדמה שבועה לעדות.

ד,י  עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני עליכם אם יודעים אתם לי עדות, שתבואו ותעידוני--הרי אלו פטורין, עד שיהא מתכוון להם.

ד,יא  אמר לשניים, משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות, שתבואו ותעידוני, והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול--הרי אלו פטורין.

ד,יב  שילח ביד עבדו, או שאמר להם הנתבע, משביע אני עליכם אם יודעים אתם לו עדות, שתבואו ותעידוהו--הרי אלו פטורין:  עד שישמעו מפי התובע.

ד,יג  משביע אני עליכם, מצווה אני עליכם, ואוסרכם אני--הרי אלו חייבין; בשמיים ובארץ, הרי אלו פטורין.  באלף דלת, ביוד הא, בשדיי, ובצבאות, בחנון, וברחום, בארך אפיים, ורב חסד, ובכל הכינויין--הרי זה חייב.  המקלל בכולם, חייב, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין.  המקלל אביו ואימו בכולם, חייב, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין.  המקלל עצמו וחברו בכולם, עובר בלא תעשה.  יכהו אלוהים, וכן יכנו אלוהים--זו היא האלה האמורה בתורה.  אל יכך, יברכך, וייטיב לך--רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.
 

מסכת שבועות פרק ה

ה,א  שבועת הפיקדון--נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו.  ומפי אחרים--אינו חייב, עד שיכפור בו בבית דין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, בין מפי עצמו בין מפי אחרים--כיון שכפר בו, חייב.  וחייב על זדון שבועה, ועל שגגתה עם זדון הפיקדון, ואינו חייב על שגגתו.  ומה הוא חייב על זדונו, אשם בכסף שקלים.

ה,ב  שבועת הפיקדון כיצד:  אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי, או שאמר לו אין לך בידי--משביעך אני, ואמר אמן--חייב.  השביע עליו חמישה פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר--חייב על כל אחת ואחת; אמר רבי שמעון, מה טעם, מפני שהוא יכול לחזור ולהודות.

ה,ג  היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי--אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי, לא לך, לא לך, ולא לך--חייב על כל אחת ואחת.  רבי אליעזר אומר, עד שיאמר שבועה באחרונה; רבי שמעון אומר, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד.  תן לי פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה שיש לי בידך--שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי פיקדון, תשומת יד, גזל, ואבידה--חייב על כל אחת ואחת.  תן לי חיטים, שעורים, וכוסמין שיש לי בידך--שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטים, שעורים, וכוסמין--חייב על כל אחת ואחת.  רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה, שעורה, וכוסמת--חייב על כל אחת ואחת.

ה,ד  אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי--משביעך אני, ואמר אמן--חייב.  רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו.  אמרו לו, אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, משלם בושת ופגם על פי עצמו.

ה,ה  גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי--משביעך אני, ואמר אמן--חייב; גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  המית שורך את שורי, והוא אומר לא המית--משביעך אני, ואמר אמן--חייב; המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה, והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי--משביעך אני, ואמר אמן--חייב; אמר לו עבדו, הפלת את שיני וסימית את עיני, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  זה הכלל--כל המשלם על פי עצמו, חייב; ושאינו משלם על פי עצמו, פטור.
 

מסכת שבועות פרק ו

ו,א  שבועת הדיינין--הטענה שתי כסף, וההודיה שווה פרוטה; אם אין הודיה מן הטענה, פטור.  כיצד:  שתי כסף לי בידך, אין לך בידי--פטור; שתי כסף ופרוטה לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה--חייב.  מנה לי בידך, אין לך בידי--פטור; מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמישים דינר--חייב.  מנה לאבא בידך, אין לך בידי אלא חמישים דינר--פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.

ו,ב  מנה לי בידך, אמר לו הין--למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך--פטור; אין לך בידי, חייב.  מנה לי בידך, אמר לו הין--אמר לו אל תיתנהו לי אלא בפני עדים, ולמחר אמר תנהו לי, נתתיו לך--חייב, מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים.

ו,ג  ליטרה זהב לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרה כסף--פטור; דינר זהב לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה--חייב, שהכול מין מטבע אחד.  כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית--פטור; כור פירות לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית--חייב, שהקטנית בכלל הפירות.  טענו חיטים, והודה לו בשעורים--פטור; ורבן גמליאל מחייב.  הטוען את חברו כדי שמן, והודה לו בקנקנים--אדמון אומר, הואיל והודיה מן הטענה, יישבע; וחכמים אומרין, אין ההודיה מן הטענה.  אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.  טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים, הודה במקצת הקרקעות--פטור; הודה במקצת הכלים, חייב--שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות, ויישבע עליהן.

ו,ד  אין נשבעין על טענת חירש שוטה וקטן; ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש.

ו,ה  אלו דברים שאין נשבעין עליהן--העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.  אין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה.  שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם.  רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, נשבעין עליהן; ושאינו חייב באחריותן, אין נשבעין עליהן.

ו,ו  רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כקרקע, ואינן כקרקע; ואין חכמים מודים לו.  כיצד:  אמר לו עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש--רבי מאיר מחייב; וחכמים אומרין, כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע.  אין נשבעין אלא על דבר שבמידה, ושבמשקל, ושבמנין.  כיצד:  אמר לו, בית מלא מסרתי לך, כיס מלא מסרתי לך, והלה אומר איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל--פטור; זה אומר עד הזיז, וזה אומר עד החלון--חייב.

ו,ז  המלווה את חברו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו, וסלע היה שווה--פטור; סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו, ושלושה דינרין היה שווה--חייב.  סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתיך עליו, וסלע היה שווה--פטור; סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלוויתיך עליו, וחמישה דינרין היה שווה--חייב.  מי נשבע:  מי שהפיקדון אצלו--שמא יישבע זה, ויוציא הלה את הפיקדון.
 

מסכת שבועות פרק ז

ז,א  כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין.  אלו נשבעין ונוטלין--השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פנקסו.  השכיר כיצד:  אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, והוא אומר נתתי, והלה אומר לא נטלתי--הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה--יאמר לו תן לי שכרי חמישים דינרין שיש לי בידך, והוא אומר שהתקבלת מהן דינר זהב.

ז,ב  הנגזל כיצד:  היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות, אמר לו תן לי כלי שנטלת, והוא אומר לא נטלתי--הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה--יאמר לו שני כלי נטלת, והוא אומר לא נטלתי אלא אחד.

ז,ג  הנחבל כיצד:  היו מעידין אותו שנכנס לתחת ידו שלם, ויצא חבול, אמר לו חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי--הרי זה נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר, עד שיהא שם מקצת הודיה--יאמר לו חבלת בי שתיים, והוא אומר לא חבלתי אלא אחת.

ז,ד  ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד:  אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפיקדון, ואפילו שבועת שוא.  היה אחד מהם משחק בקוביה, ומלווה בריבית, ומפריח יונים, וסוחר שביעית--שכנגדו נשבע ונוטל.  היו שניהם חשודים, חזרה שבועה למקומה, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר יחלוקו.

ז,ה  החנווני על פנקסו כיצד:  לא שיאמר לו כתוב בפנקסי, שאתה חייב לי מאתיים זוז; אלא אמר לו תן לבני סאתיים חיטים, ולפועלי בסלע מעות, והוא אומר נתתי, והן אומרין לא נטלנו--הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין.  אמר בן ננס, אלו ואלו באים לידי שבועת שוא; אלא הוא נוטל שלא בשבועה, והם נוטלים שלא בשבועה.

ז,ו  אמר לחנווני תן לי בדינר פירות, ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפלי--יישבע בעל הבית; נתן לו את הדינר, ואמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך--יישבע החנווני.  רבי יהודה אומר, כל שהפירות בידו, ידו לעליונה.  אמר לשולחני תן לי בדינר מעות, ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפלי--יישבע בעל הבית; נתן לו את הדינר, ואמר לו תן לי את המעות, ואמר לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך--יישבע השולחני.  רבי יהודה אומר, אין דרך השולחני להיות נותן איסר, עד שנוטל את דינרו.

ז,ז  כשם שאמרו הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה:  מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומין, והנפרעת שלא בפניו--לא תפרע אלא בשבועה.  כן היתומין--לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא, ושלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע.  העיד רבי יוחנן בן ברוקה, שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע, נוטל שלא בשבועה.

ז,ח  אלו נשבעין שלא בטענה--השותפין, והאריסין, והאפיטרופין, והאישה הנושאה ונותנת בתוך הבית, ובן הבית.  אמר לו מה אתה טעונני, רצוני שתישבע לי--חייב.  חלקו השותפין והאריסין, אינו יכול להשביען; נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר, מגלגלין עליו את הכול.  והשביעית משמטת את השבועה.
 

מסכת שבועות פרק ח

ח,א  ארבעה שומרים הם--שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.  שומר חינם, נשבע על הכול; והשואל, משלם את הכול.  נושא שכר והשוכר--נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ח,ב  אמר לשומר חינם איכן שורי--אמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, נשבר, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.

ח,ג  איכן שורי, ואמר לו איני יודע מה אתה סח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  איכן שורי, ואמר לו אבד--משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו--משלם את הקרן; הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.  איכן שורי, ואמר לו נגנב--משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו--משלם תשלומי כפל; ואם הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם.

ח,ד  אמר לאחד בשוק, איכן שורי שגנבת, והוא אומר לא גנבתי--משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו--משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  ראה עדים ממשמשין ובאין--אמר גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי--אינו משלם אלא הקרן.

ח,ה  אמר לשואל איכן שורי, ואמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, נשבר, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.

ח,ו  איכן שורי, ואמר לו איני יודע מה אתה סח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד--משביעך אני, ואמר אמן--חייב.

ח,ז  אמר לנושא שכר ולשוכר איכן שורי, ואמר לו מת, והוא שנשבר או נשבה, נשבר, והוא שמת או נשבה, נשבה, והוא שמת או נשבר, נגנב, והוא שאבד, אבד, והוא שנגנב--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  מת או נשבה או נשבר, והוא שנגנב או שאבד--משביעך אני, ואמר אמן--חייב.  אבד או נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה--משביעך אני, ואמר אמן--פטור.  זה הכלל--כל הנשבע להקל על עצמו, חייב; להחמיר על עצמו, פטור.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך