משנה -> סדר נזיקין -> מכות

 

מסכת מכות פרק א

א,א  כיצד העדים נעשין זוממין:  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה--אין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות--אין אומרין יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.  מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והלוא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה, יירשנה בעלה.

א,ב  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלושים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים--אומרין כמה אדם רוצה ליתן ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.  [ב] מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות, מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, כל המשלם אינו לוקה.

א,ג  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, לוקין שמונים:  משום "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב), ומשום "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אין לוקין אלא ארבעים.  משלשין בממון, ואין משלשין במכות.  כיצד:  העידוהו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, משלשין ביניהן; העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

א,ד  אין העדים נעשין זוממין, עד שיזימו את עצמן.  כיצד:  אמרו מעידים אנו את איש פלוני, שהרג את הנפש--אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי הנהרג או ההורג היה עימנו אותו היום במקום פלוני--אין אלו זוממין; אבל אם אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי אתם הייתם עימנו באותו היום במקום פלוני--הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהן.

א,ה  באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום--אפילו מאה, כולם ייהרגו; רבי יהודה אומר, איסטסיס היא זו, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.

א,ו  אין העדים הזוממין נהרגין, עד שייגמר הדין--שהרי הצדוקיים אומרין, עד שייהרג, שנאמר "נפש, תחת נפש" (שמות כא,כג).  אמרו להם חכמים, והרי כבר נאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים.  אם כן למה נאמר "נפש, תחת נפש", יכול משעה שקיבלו עדותן ייהרגו:  תלמוד לומר, "נפש, תחת נפש"--הא אינן נהרגין, עד שייגמר הדין.

א,ז  "על פי שניים עדים, או שלושה עדים--יומת המת" (דברים יז,ו)--אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב "בשלושה":  אלא להקיש שלושה לשניים--מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים מזימין את השלושה.  מניין אפילו הן מאה--תלמוד לומר, "עדים".  רבי שמעון אומר, מה שניים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין--אף השלושה אינן נהרגין, עד שיהו שלושתם זוממין.  מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים".  רבי עקיבה אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.  אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

א,ח  מה השניים נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה--אף השלושה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה.  מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים" (דברים יז,ו).  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בדיני נפשות; אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.  רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בזמן שהתרו בהן; אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחים שראו כאחת שהרג את הנפש.

א,ט  היו שניים רואין אותו מחלון זו, ושניים רואין אותו מחלון זו, ואחד מתרה בו באמצע--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו עדות אחת; ואם לאו, הרי אלו שתי עדייות.  לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת--הוא והן נהרגין, והשנייה פטורה.  רבי יוסי אומר, לעולם אינו נהרג, עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו--שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו); דבר אחר, "על פי שניים עדים"--שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

א,י  מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני בית דין--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני, שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.

א,יא  סנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת חבלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.  רבי טרפון ורבי עקיבה אומרים, אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג בה אדם לעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבים שופכי דמים בישראל.
 

מסכת מכות פרק ב

ב,א  אלו הן הגולין:  ההורג נפש בשגגה.  היה מעגל במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו--הרי זה גולה.  אבל אם היה מושך במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית, ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו--הרי זה אינו גולה.  זה הכלל--כל שדרך הורדתו, גולה; ושלא כדרך הורדתו, אינו גולה.  נשמט הברזל מקנתו, והרג--רבי אומר, אינו גולה; וחכמים אומרין, גולה.  מן העץ המתבקע--רבי אומר, גולה; וחכמים אומרין, אינו גולה.

ב,ב  הזורק את האבן לרשות הרבים, והרג--הרי זה גולה; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם משיצאת האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקיבלה--הרי זה פטור.  זרק את האבן לתוך חצרו--אם יש רשות לניזק להיכנס לשם, גולה; ואם לאו, אינו גולה:  שנאמר "ואשר יבוא את ריעהו ביער" (דברים יט,ה)--מה היער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, יצאת חצר בעל הבית שאין רשות לניזק להיכנס לשם.  אבא שאול אומר, מה חטבת עצים רשות--יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה בתלמידו, ושלוח בית דין.

ב,ג  האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב.  והכול גולין על ידי ישראל; וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב.  גר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.  הסומא אינו גולה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, גולה.  השונא אינו גולה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שונא נהרג, מפני שהוא כמועד.  רבי שמעון אומר, יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה--כל שהוא יכול לומר לדעת הרג, אינו גולה; ושלא לדעת הרג, הרי זה גולה.

ב,ד  לאיכן גולין:  לערי מקלט--לשלוש שבעבר הירדן ולשלוש שבארץ כנען, שנאמר "את שלוש הערים, תיתנו מעבר לירדן, ואת שלוש הערים, תיתנו בארץ כנען:  ערי מקלט, תהיינה" (במדבר לה,יד).  עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל, לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות--שנאמר "שש ערי מקלט, תהיינה לכם" (במדבר לה,יג), עד שיהו ששתן קולטות כאחת.

ב,ה  מכוונות היו להן דרכים מזו לזו, שנאמר "תכין לך, הדרך, ושילשת את גבול ארצך" (דברים יט,ג).  מוסרין לו שני תלמידי חכמים--שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו; רבי מאיר אומר, הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).

ב,ו  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט; ובית דין שולחין, ומביאין אותם משם.  מי שנתחייב מיתה, הרגוהו; ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו.  ושנתחייב גלות--מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה, אל עיר מקלטו אשר נס שמה; וישב בה, עד מות הכוהן הגדול, אשר משח אותו, בשמן הקודש" (במדבר לה,כה).  אחד משוח בשמן המשחה, ואחד מרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו; רבי יהודה אומר, אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.  לפיכך אימותיהן של כוהנים, מספקות להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

ב,ז  [נגמר דינו, ומת כוהן גדול--הרי זה אינו גולה; אם עד שלא נגמר דינו מת כוהן גדול, ומנו כוהן אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו--חוזר במיתתו של שני.]  [ז] נגמר דינו בלא כוהן גדול, וההורג כוהן גדול, וכוהן גדול שהרג--אינו יוצא משם לעולם; ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות.  ואפילו כל ישראל צריכין לו, אפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה--אינו יוצא משם לעולם:  שנאמר "שמה" (במדבר לה,כה)--שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.  כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.  רוצח שיצא חוץ לתחום, ומצאו גואל הדם--רבי יוסי הגלילי אומר, מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבה אומר, רשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו.  אילן שהוא עומד בתוך התחום, ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום, ונופו נוטה לתוך התחום--הכול הולך אחר הנוף.  הרג באותה העיר, גולה משכונה לשכונה; ובן לוי, גולה מעיר לעיר.

ב,ח  רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי אותה העיר לכבדו--יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן--יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).  מעלות היו שכר ללויים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, לא היו מעלות להם שכר.  וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לא היה חוזר לשררה שהיה בה.
 

מסכת מכות פרק ג

ג,א  אלו הן הלוקין--הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט.  אלמנה וגרושה, חייבין עליהן משם שני שמות; גרושה וחלוצה, אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.

ג,ב  הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, וטמא, והשוחט ומעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים.  אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.  כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב--רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרין כזית.  אמר להם רבי שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא, שהוא חייב.  אמרו לו, מפני שהיא כברייתה.  אמר להם, אף חיטה אחת כברייתה.

ג,ג  האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן, קודשי קודשים חוץ לקלעים, קודשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, השובר את העצם בפסח הטהור--הרי זה לוקה ארבעים.  אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא--אינו לוקה.

ג,ד  הנוטל אם על הבנים--רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח ואינו לוקה.  זה הכלל--כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.

ג,ה  הקורח קורחה בראשו, המקיף פיאת ראשו, והמשחית פיאת זקנו, השורט שריטה אחת על מת--חייב.  שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד--חייב על כל אחת ואחת.  וחייב על הראש שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן; ועל הזקן חמישה, שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן.  רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת.  ואינו חייב עד שייטלנו בתער; רבי אלעזר אומר, לקטו במלקטת או ברהיטני, חייב.

ג,ו  הכותב כתובת קעקע--כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב--אינו חייב:  עד שיכתוב; ויקעקע בדיו, ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם.  רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב את השם, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם:  אני, ה'" (ויקרא יט,כח).

ג,ז  נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.

ג,ח  היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא--חייב על כל אחת ואחת.  היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--חייב על כל אחת ואחת.

ג,ט  היה לבוש בכלאיים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש--חייב על כל אחת ואחת.

ג,י  [ט] יש חורש תלם אחד, וחייב עליו שמונה לאוין--החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, כלאיים, בכרם, שביעית, ויום טוב, נזיר, וכוהן אבית הטומאה.  חנניה בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאיים.  אמרו לו, אינו השם.  אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.

ג,יא  [י] כמה מלקין אותו:  ארבעים חסר אחת--שנאמר "במספר.  ארבעים" (דברים כה,ב-ג), מניין שהוא סמוך לארבעים.  רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות; איכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.

ג,יב  [יא] אין אומדין אותו, אלא מכות הראויות להשתלש.  אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת--אמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים--פטור.  עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד--לוקה ופטור; ואם לאו--לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

ג,יג  [יב] כיצד מלקין אותו:  כופת שתי ידיו לעמוד, הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו--אם נקרעו, נקרעו, ואם נפרמו, נפרמו--עד שהוא מגלה את ליבו.  והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליה; ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה.

ג,יד  [יג] ידה טפח, רוחבה טפח, מגעת עד פי כרסו.  ומכה אותו אותו שליש מלפניו, ושתי ידות מאחריו.  אינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" (דברים כה,ב).  והמכה מכה באחת ידו, בכל כוחו.

ג,טו  [יד] הקורא קורא "אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת, הכתובים, בספר הזה:  ליראה את השם הנכבד והנורא, הזה . . . והפלא ה' . . ." (דברים כח,נח-נט); וחוזר לתחילת המקרא.  ואם מת תחת ידו, פטור; הוסיף לו רצועה אחת, ומת--הרי זה גולה על ידו.  נתקלקל בין בראי, ובין במים--פטור; רבי יהודה אומר, האיש בראי, והאישה במים.

ג,טז  [טו] כל חייבי כרתות שלקו, נפטרו מידי כרתן:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)--משלקה, הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.  אמר רבי חנניה בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה; העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו.  רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד--שנאמר "ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), ואומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה).  הא, כל היושב, ולא עבר עבירה--נותנין לו שכר, כעושה מצוה.  רבי שמעון ברבי אומר, והרי הוא אומר "רק חזק, לבלתי אכול הדם . . ." (דברים יב,כג); ומה אם הדם שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר--גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו, ולדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות.

ג,יז  [טז] רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל; לפיכך הרבה להן תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך