משנה -> סדר נזיקין -> סנהדרין

 

מסכת סנהדרין פרק א

א,א  דיני ממונות, בשלושה; גזילות וחבלות, בשלושה.  נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, האונס והמפתה והמוציא שם רע--בשלושה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא שם רע--בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות.

א,ב  מכות, בשלושה.  עיבור החודש, בשלושה; עיבור השנה, בשלושה, דברי רבי מאיר.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלושה מתחילין, בחמישה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה; ואם גמרו בשלושה, מעוברת.

א,ג  סמיכת זקנים ועריפת העגלה, בשלושה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בחמישה.  חליצה ומיאונין, בשלושה.  ההקדשות, בשלושה.  נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלושה.  הערכים המיטלטלים, בשלושה; רבי יהודה אומר, ואחד מהן כוהן.  ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

א,ד  דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  והרובע והנרבע, בעשרים ושלושה--שנאמר "והרגת את האישה, ואת הבהמה" (ויקרא כ,טז), ואומר "ואת הבהמה, תהרוגו" (ויקרא כ,טו).  שור הנסקל, בעשרים ושלושה--שנאמר "השור, ייסקל, וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), כמיתת הבעלים כן מיתת השור.  הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש--מיתתן בעשרים ושלושה; רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן, זכה; רבי עקיבה אומר, מיתתן בעשרים ושלושה.

א,ה  אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד.  אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.  אין עושין עיר הנידחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלוש עיר הנידחת, אבל עושין אחת או שתיים.

א,ו  סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה.  מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד:  שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן--הרי שבעים ואחד; רבי יהודה אומר, שבעים.  ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלושה:  שנאמר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת ועדה מצלת--הרי עשרים.  ומניין לעדה שהיא עשרה--שנאמר "עד מתיי, לעדה הרעה" (במדבר יד,כז), יצאו יהושוע וכלב.  ומניין להביא עוד שלושה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב):  שומע אני שאומר היה עימהם לטובה, אם כן למה נאמר "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב)--לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה; הטותך לטובה על פי אחד, ולרעה על פי שניים.  אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד--הרי עשרים ושלושה.  וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים; רבי נחמיה אומר, מאתיים ושלושים, כדי שרי עשרות.
 

מסכת סנהדרין פרק ב

ב,א  כוהן גדול--דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה.  מת לו מת--אינו יוצא אחר המיטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, ויוצא עימהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב).

ב,ב  כשהוא מנחם את אחרים--דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם; וכשהוא מתנחם מאחרים--כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים.  וכשמברין אותו--כל העם מסב על הארץ, והוא מסב על הספסל.

ב,ג  [ב] המלך--לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב.  אמרו לו, ואם רצה, אין שומעין לו.  ואין נושאין את אלמנתו; רבי יהודה אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך--שכן מצינו בדויד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב,ח).  [ג] מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו.  רבי יהודה אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה, יוצא--שכן מצינו בדויד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר "והמלך דויד, הולך אחרי המיטה" (שמואל ב ג,לא).  אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.

ב,ד  ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד.  ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור.  וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.

ב,ה  "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו.  רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל.  "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), אלא כדי מרכבתו.  "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז,יז), אלא כדי שייתן לאפסוניה.  וכותב לו ספר תורה לשמו.  יוצא למלחמה, והוא עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והיא כנגדו:  שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).

ב,ו  [ה] אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ--שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), שתהא אימתו עליך.
 

מסכת סנהדרין פרק ג

ג,א  דיני ממונות, בשלושה.  זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שני דיינין בוררין להן עוד אחד.  זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא ראיה שהן קרובים או פסולים; אבל אם היו כשרים, או מומחין מפי בית דין--אינו יכול לפוסלן.  זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין; אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלם.

ג,ב  אמר לו נאמן עליי אבא, נאמן עליי אביך, נאמנין עליי שלושה רועי בקר--רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.  היה חייב לו חברו שבועה--אמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול הוא לחזור בו; וחכמים אומרין, אינו יכול לחזור בו.

ג,ג  אלו הן הפסולין--המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.  אמר רבי שמעון, מתחילה לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית; משרבו האנסין, חזרו לקרותם סוחרי שביעית.  אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו אומנות אלא היא; אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה כשר.

ג,ד  אלו הן הקרובין--אחיו, ואחי אביו, ואחי אימו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אימו, ובעל אימו, וחמיו, ואגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו.  אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבה; אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו.  וכל הראוי לו לירושה, וכל הקרוב לו באותה שעה; היה קרוב, ונתרחק--כשר.  רבי יהודה אומר, אפילו מתה בתו, ויש לו בנים ממנה--הרי זה קרוב.

ג,ה  האוהב והשונא:  איזה הוא האוהב, זה שושבינו; והשונא, כל שלא דיבר עימו שלושת ימים באיבה.  אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.

ג,ו  כיצד בודקין את העדים:  היו מכניסין אותם, ומאיימין עליהם, ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן; ואומרין לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.  אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו--לא אמר כלום:  עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו מאתיים זוז.  היו מכניסין את השני, ובודקין; נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר.  שניים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב--זכאי; שניים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי--חייב.  אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, אפילו שניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע--יוסיפו הדיינין.

ג,ז  גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם; הגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.  ומניין לכשייצא, לא יאמר אני הוא המזכה וחבריי מחייבין, אבל מה אעשה, ורבו עליי חבריי--על זה נאמר "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג).  [ח] כל זמן שהוא מביא ראיה, הוא סותר את הדין.  אמרו לו, כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלושים יום--הביא בתוך שלושים יום, סותר; לאחר שלושים יום, אינו סותר.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, ולא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.

ג,ח  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים, ומצא ראיה--הרי זו אינה כלום.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, לא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים; לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה.  אמרו לו הבא עדים, ואמר אין לי עדים, הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה--ראה שהוא מתחייב, ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך פונדתו--הרי זו אינה כלום.
 

מסכת סנהדרין פרק ד

ד,א  אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בדרישה ובחקירה--שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד,כב).  מה בין דיני ממונות לדיני נפשות:  דיני ממונות, בשלושה; דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  דיני ממונות, פותחין בין לזכות בין לחובה; ובדיני נפשות, פותחין לזכות ואין פותחין לחובה.  דיני ממונות, מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מטין על פי אחד לזכות ועל פי שניים לחובה.  דיני ממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.  דיני ממונות, הכול מלמדין זכות וחובה; דיני נפשות, הכול מלמדין זכות ואין הכול מלמדין חובה.  דיני ממונות, מלמד חובה מלמד זכות ומלמד זכות מלמד חובה; ודיני נפשות, המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.  דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה; ודיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום.  דיני ממונות, גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה--לפיכך אין דנין לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב.

ד,ב  דיני ממונות הטהרות והטמאות, מתחילין מן הגדול; ודיני נפשות, מתחילין מן הצד.  הכול כשרים לדון דיני ממונות; ואין הכול כשרים לדון דיני נפשות--אלא כוהנים, ולויים, וישראל המשיאין לכהונה.

ד,ג  סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה; ושני סופרי דיינין עומדין לפניהם, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין.  רבי יהודה אומר, שלושה היו--אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין.

ד,ד  ושלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו.  צרכו לסמוך--סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה; ובוררין להן עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשלישית.  לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.

ד,ה  כיצד מאיימין על עדי נפשות:  היו מכניסין אותן, ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא שאין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.  היו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות.  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; ודיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם--שכן מצינו בקין, שנאמר "קול דמי אחיך, צועקים אליי מן האדמה" (בראשית ד,י), אינו אומר קול דם אחיך אלא "דמי אחיך", דמו ודם זרעייותיו.  דבר אחר, "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.  לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.  ומפני שלום הברייות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך.  ושלא יאמרו המינים, רשייות הרבה בשמיים.  להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.  לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם.  שמא תאמרו, מה לנו ולצרה הזאת, והלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע; אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א).  או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמיו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י).
 

מסכת סנהדרין פרק ה

ה,א  היו בודקין אותם בשבע חקירות--באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, וכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, ובאיזה מקום; רבי יוסי אומר באיזה יום, ובאיזו שעה, באיזה מקום.  מכירין אתם אותו, התריתם בו; העובד עבודה זרה--את מה עבד, ובמה עבד.

ה,ב  כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח.  מעשה שבדק בן זכאי, בעוקצי תאנים.  מה בין חקירות לבדיקות:  אלא שבחקירות--אמר אחד איני יודע, עדותן בטילה; ובבדיקות--אחד אומר איני יודע, אפילו שניים אומרין אין אנו יודעים--עדותן קיימת.  אחד חקירות ואחד בדיקות--בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה.

ה,ג  אחד אומר בשניים בחודש, ואחד אומר בשלושה--עדותן קיימת:  שזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע.  אחד אומר בשלושה בחודש, ואחד אומר בחמישה--עדותן בטילה.  אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלוש--עדותן קיימת.  אחד אומר בשלוש, ואחד אומר בחמש--עדותן בטילה; רבי יהודה אומר, קיימת.  אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע--עדותן בטילה:  שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב.

ה,ד  היו מכניסין את השני, ובודקין אותו; נמצאו דבריהם מכוונין, פותחים בזכות.  אמר אחד מן העדים, יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו חובה--משתקין אותו.  אמר אחד מן התלמידים, יש לי ללמד עליו זכות--מעלין ומושיבין אותו עימהם, ולא היה יורד משם כל היום; ואם יש ממש בדבריו, שומעין לו.  אפילו אמר, יש לי ללמד לעצמי זכות--שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו.

ה,ה  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו--מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין.  המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי.  המלמד חובה, מלמד זכות; אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה.  ואם טעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותם.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו.  ואם לאו, עומדין על המניין:  שנים עשר מזכין, ואחד עשר מחייבין--זכאי.  שנים עשר מחייבין, ואחד עשר מזכין, אפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע, ואפילו עשרים ושניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר אינו יודע--יוסיפו הדיינין; עד כמה הם מוסיפים, שניים שניים עד שבעים ואחד.  שלושים ושישה מזכין, ושלושים וחמישה מחייבין--זכאי.  שלושים ושישה מחייבין, ושלושים וחמישה מזכין--דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.
 

מסכת סנהדרין פרק ו

ו,א  נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד).  אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו.  אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים:  ובלבד, שיהא ממש בדבריו.  אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל.  והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.

ו,ב  רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה--שכן דרך כל המומתים מתוודים:  שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר:  אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ).  ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה)--היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא.  אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם--יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.

ו,ג  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו.  האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.

ו,ד  בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.  אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו--העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

ו,ה  כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.  האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית.  אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

ו,ו  כיצד תולין אותו:  היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו.  רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין.  ומתירין אותו מיד; ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג).  כלומר, מפני מה זה תלוי--מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו,ז  [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת--קל אני מראשי, קל אני מזרועי.  אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.  ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו.  ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין--אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.

ו,ח  [ו] נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום.  והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין--כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.  ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.
 

מסכת סנהדרין פרק ז

ז,א  ארבע מיתות נמסרו לבית דין--סקילה, שריפה, הרג, וחנק; רבי שמעון אומר, שריפה, סקילה, חנק, והרג.  זו מצות הנסקלין.

ז,ב  מצות הנשרפים:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו; ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי יהודה, אף הוא אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה; אלא פותחין את פיו בצבת על כורחו, שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו.  אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מעשה בבת כוהן שזינת, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

ז,ג  מצות הנהרגין:  היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה.  רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס.  אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.  מצות הנחנקין:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.

ז,ד  אלו הן הנסקלין--הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, ויידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.  הבא על האם--חייב עליה משום האם, ומשום אשת אב; רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד.  הבא על אשת אב--חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש:  בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על כלתו--חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש:  בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין.  הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה.  אם אדם חטא, בהמה מה חטאת--אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל; דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.

ז,ה  המגדף אינו חייב, עד שיפרש את השם.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.  נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבהם ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש; והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין.  והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.

ז,ו  העובד עבודה זרה--אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה, והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה.  אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרביץ, והמרחיץ, והסך, והמלביש והמנעיל--עובר בלא תעשה.  הנודר בשמו, והמקיים בשמו--עובר בלא תעשה.  הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו; והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

ז,ז  הנותן מזרעו למולך--אינו חייב עד שימסור למולך, ויעביר באש.  מסר למולך, ולא העביר באש, העביר באש, ולא מסר למולך--אינו חייב:  עד שימסור למולך, ויעביר באש.  ובעל אוב, זה פיתום המדבר משחייו; ויידעוני, המדבר בפיו:  הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה.

ז,ח  המחלל את השבת--בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.  והמקלל אביו ואימו--אינו חייב, עד שיקללם בשם; קללם בכינוי--רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

ז,ט  הבא על נערה מאורסה--אינו חייב עד שתהא נערה בתולה, מאורסה, בבית אביה; באו עליה שניים--הראשון בסקילה, והשני בחנק.

ז,י  המסית, זה הדיוט המסית את ההדיוט:  אמר יש יראה במקום פלוני--כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.  כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן--חוץ מזו.  אמר לשניים והן עדיו--מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  אמר לאחד, הוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך.  אם היה ערום, אינו יכול לדבר בפניהם; אלא מכמינן לאחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו, והלה אומר לו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים, ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים.  אם חזר בו, מוטב; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו--העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.  האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה.  המדיח--זה האומר, נלך ונעבוד עבודה זרה.

ז,יא  המכשף--העושה מעשה, ולא האוחז את העיניים.  רבי עקיבה אומר משום רבי יהושוע, שניים לוקטין קישואים--אחד לוקט ופטור, ואחד לוקט וחייב; העושה מעשה חייב, והאוחז את העיניים פטור.
 

מסכת סנהדרין פרק ח

ח,א  בן סורר ומורה, מאימתיי נעשה בן סורר ומורה:  משהביא שתי שערות, עד שיקיף זקן--התחתון אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה--שנאמר "כי יהיה לאיש, בן" (דברים כא,יח) ולא בת, "בן" ולא איש.  הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות.

ח,ב  מאימתיי הוא חייב:  משיאכל טרמיטר בשר, וישתה חצי לוג יין באיטלקי; רבי יוסי אומר, מנה בשר, ולוג יין.  אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין--אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיאכל בשר, וישתה יין--שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא,כ).  אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "אל תהי, בסובאי יין--בזוללי בשר, למו" (משלי כג,כ).

ח,ג  גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו--אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו, ומשל אימו.

ח,ד  היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה--אינו נעשה בן סורר ומורה.  רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה.  היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חירש--אינו נעשה בן סורר ומורה:  שנאמר "ותפשו בו" (דברים כא,יט), ולא גידמין; "והוציאו אותו" (דברים כא,יט), ולא חיגרין; "ואמרו" (דברים כא,כ), ולא אילמין; "בננו זה" (דברים כא,כ), ולא סומין; "איננו שומע, בקולנו" (דברים כא,כ), ולא חירשים.  מתרים בו בפני שלושה, ומלקין אותו.  חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלושה; ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים--שנאמר "בננו זה", זה הוא שלקה בפניכם.  ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון--פטור; אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון--חייב.

ח,ה  בן סורר ומורה, יידון על שם סופו--ימות זכאי, ואל ימות חייב:  שמיתתן של רשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  יין ושינה לרשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  פיזור לרשעים--הניה להם, והניה לעולם; ולצדיקים--רע להם, ורע לעולם.  כינוס לרשעים--רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים--הניה להם, והניה לעולם.  שקט לרשעים--רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים--הניה להם, והניה לעולם.

ח,ו  הבא במחתרת, יידון על שם סופו.  היה בא במחתרת, ושבר את החבית--אם יש לו דמים, חייב; ואם אין לו דמים, פטור.

ח,ז  אלו שמצילין אותן בנפשן--הרודף את חברו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה.  אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה--אין מצילין אותם בנפשן.
 

מסכת סנהדרין פרק ט

ט,א  אלו הן הנשרפין--הבא על אישה ובתה, ובת כוהן; ויש בכלל אישה ובתה--בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.  אלו הן הנהרגין--רוצח, ואנשי עיר הנידחת.  רוצח שהכה את ריעהו, בין באבן בין באגרוף, כבש עליו בתוך המים או בתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת--חייב; דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול הוא לעלות משם ומת--פטור.  שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש--פטור.  השיך בו את הנחש--רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.  המכה את חברו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מכן הכביד ומת--רבי נחמיה פוטר; וחכמים מחייבין, שרגליים לדבר.

ט,ב  נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג בן קיימה--פטור.  נתכוון להכותו על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, ומת, נתכוון להכותו על ליבו, והיה בה כדי להמית על ליבו, והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו, ומת, נתכוון להרוג את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת--פטור.  אבל נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו, והלכה לה על ליבו, ומת, נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת--חייב.  רבי שמעון אומר, אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה--פטור.

ט,ג  רוצח שנתערב באחרים, כולם פטורים; רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכיפה.  כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, יידונו בקלה:  הנסקלין בנשרפין--רבי שמעון אומר, יידונו בסקילה, שהשריפה חמורה; וחכמים אומרין, יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה.  אמר להם רבי שמעון, אילו לא הייתה שריפה חמורה, לא נתנה לבת כוהן שזינת.  אמרו לו, אילו לא הייתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.  הנהרגין בנחנקין--רבי שמעון אומר, בסיף; וחכמים אומרין, בחנק.

ט,ד  מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, יידון בחמורה.  עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, יידון בחמורה; רבי יוסי אומר, יידון בזיקה הראשונה שבאת עליו.

ט,ה  מי שלקה ושנה בבית דין--כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים עד שכרסו נבקעת.  ההורג נפשות שלא בעדים--כונסין אותו לכיפה, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ.

ט,ו  הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית--קנאין פוגעין בהן.  כוהן ששימש בטומאה--אין אחיו הכוהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומוציאין את מוחו בגזרין.  זר ששימש במקדש--רבי עקיבה אומר, בחנק; וחכמים אומרין, בידי שמיים.
 

מסכת סנהדרין פרק י

י,א  כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא--שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא).  ואלו שאין להם חלק לעולם הבא--האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס.  רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואמר "כל המחלה אשר שמתי במצריים, לא אשים עליך" (שמות טו,כו).  אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותותיו.

י,ב  שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא:  שלושה מלכים--ירובעם, ואחאב, ומנשה.  ורבי יהודה אומר, מנשה--יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "ויתפלל אליו, וייעתר לו וישמע תחינתו, וישיבהו ירושלים, למלכותו" (דברי הימים ב לג,יג).  אמרו לו, למלכותו השיבו, ולא השיבו לחיי העולם הבא.  ארבעה הדיוטות--בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגיחזי.

י,ג  דור המבול--אין להם חלק לעולם הבא, ואינן עומדין בדין, שנאמר "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו,ג).  אנשי סדום--אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדים הם בדין.  רבי נחמיה אומר, אלו ואלו אינן עומדין בדין, שנאמר "על כן, לא יקומו רשעים . . ." (תהילים א,ה):  "לא יקומו רשעים--במשפט" (תהילים א,ה), זה דור המבול; "וחטאים, בעדת צדיקים" (תהילים א,ה), אלו אנשי סדום.  אמרו לו, בעדת צדיקים אין עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים.  דור המדבר--אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר "במדבר הזה ייתמו, ושם ימותו" (במדבר יד,לה), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "אספו לי, חסידיי--כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).  עדת קורח--אינה עתידה לעלות, שנאמר "ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז,לג), דברי רבי עקיבה; רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר "ה', ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל" (שמואל א ב,ו).  עשרת השבטים--אינן עתידים לחזור, שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת, כיום הזה" (דברים כט,כז):  מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי רבי עקיבה.  רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שהיא אפילה להם, עתידה לאור להם.

י,ד  אנשי עיר הנידחת, "יצאו אנשים בני בלייעל, מקרבך, וידיחו את יושבי עירם, לאמור" (דברים יג,יד)--הא אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים.  הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה--הרי אלו כיחידים.  צריכין שני עדים והתראה, לכל אחד ואחד.  זה חומר ביחידים מבמרובים--שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט; והמרובים בסיף, לפיכך ממונם אבד.

י,ה  "הכה תכה, את יושבי העיר ההיא--לפי חרב" (דברים יג,טז)--החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אלו מצילין אותם.  "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה, לפי חרב" (דברים יג,טז)--מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדים, ובחוצה לה פליטין; ושל רשעים--בין מתוכה בין בחוצה לה, אובדין.

י,ו  "ואת כל שללה, תקבוץ אל תוך רחובה" (דברים יג,יז).  אם אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה:  שנאמר "אל תוך רחובה".  "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (דברים יג,יז)--"שללה", ולא שלל שמיים; מכאן אמרו, ההקדשות שתוכה ייפדו, ותרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש ייגנזו.  "כליל, לה' אלוהיך" (דברים יג,יז)--אמר רבי שמעון, אם עושה אתה דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפניי.  "והייתה תל עולם, לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז)--לא תעשה אפילו גינות ופרדסים, דברי רבי יוסי הגלילי; ורבי עקיבה אומר, "לא תיבנה עוד", לכמות שהייתה--אינה נבנית, אבל נעשית היא גינות ופרדסים.  "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם--למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח)--כל זמן שרשעים בעולם, חרון אף בעולם; אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם.
 

מסכת סנהדרין פרק יא

יא,א  אלו הן הנחנקין--המכה אביו ואימו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כוהן ובועלה.  המכה אביו ואימו--אינו חייב, עד שיעשה בהם חבורה.  זה חומר במקלל מבמכה--שהמקלל לאחר מיתה, חייב; והמכה לאחר מיתה, פטור.  וגונב נפש מישראל--אינו חייב, עד שיכניסנו לרשותו; רבי יהודה אומר, וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו, ומכרו" (דברים כד,ז).  הגונב את בנו--רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.  גנב מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

יא,ב  זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע" (דברים יז,ח).  שלושה בתי דינין היו שם--אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית.  באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי.  אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית--שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר "מן המקום ההוא, אשר יבחר ה'" (דברים יז,י).  חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד--פטור; ואם הורה לעשות, חייב--שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכוהן . . ." (דברים יז,יב), אינו חייב עד שיורה לעשות.  תלמיד שהורה לעשות, פטור--נמצא חומרו קולו.

יא,ג  חומר בדברי סופרים מדברי תורה:  האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה--פטור; חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים--חייב.

יא,ד  אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה; אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל--שנאמר "וכל העם, ישמעו וייראו" (דברים יז,יג), דברי רבי עקיבה.  רבי יהודה אומר, אין מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות, איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין.

יא,ה  ונביא השקר--המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו.  אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו--מיתתן בידי שמיים, שנאמר "אנוכי, אדרוש מעימו" (דברים יח,יט).

יא,ו  המתנבא בשם עבודה זרה ואומר, כך אמרה עבודה זרה--אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.  הבא על אשת איש--כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה--הבא עליה, הרי זה בחנק.  וזוממי בת כוהן ובועלה--הא כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כוהן ובועלה.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך