משנה -> סדר מועד -> סוכה

 

מסכת סוכה פרק א

א,א  סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר.  ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה--פסולה.  סוכה הישנה--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  איזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום; אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה--כשרה.

א,ב  העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית.  סוכה על גבי סוכה--העליונה כשרה, והתחתונה פסולה; רבי יהודה אומר, אם אין בה דיורין בעליונה, אף התחתונה כשרה.

א,ג  פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפרס על גבי הקינוף--פסולה; אבל פורס הוא על נקליטי המיטה.

א,ד  הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן--פסולה; אם היה הסיכוך הרבה מהם, או שקצצם--כשרה.  זה הכלל:  כל שאינו מקבל טומאה, וגידוליו מן הארץ--מסככין בו.

א,ה  חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן; ואם התירן, כשרות.  וכולן כשרות לדפנות.

א,ו  מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אוסר.  נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים--כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.

א,ז  תקרה שאין עליה מעזיבה--רבי יהודה אומר משם בית הלל, או מפקפק, או נוטל אחת מבינתיים; בית שמאי אומרים, מפקפק, ונוטל אחת מבינתיים.  רבי מאיר אומר, נוטל אחת מבינתיים, ואינו צריך לפקפק.

א,ח  המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה--אם יש ריוח ביניהן כמותן, כשרה.  החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה.

א,ט  המשלשל דפנות מלמעלן למטן--אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; מלמטן למעלן--אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה.  רבי יוסי אומר, כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים.  הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה.

א,י  בית שנפחת, וסיכך על גביו--אם יש בין כותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה; וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.  סוכה גדולה, שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו--אם יש תחתיו ארבע אמות, פסולה.

א,יא  העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל--רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירים.  מחצלת הקנים:  מחצלת גדולה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.  רבי אליעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.
 

מסכת סוכה פרק ב

ב,א  הישן תחת המיטה, לא יצא ידי חובתו; אמר רבי יהודה, נוהגים היינו ישנים תחת המיטות, בפני הזקנים.  אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה; אמר רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכמים, ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה, ובא וישן לו תחת המיטה.  לפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המיטה--לא יצא ידי חובתו.

ב,ב  הסומך סוכתו לכרעי המיטה, כשרה; רבי יהודה אומר, אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, פסולה.  סוכה המדובללת, ושצילתה מרובה מחמתה--כשרה; והמעובה כמין בית--אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.

ב,ג  העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה--כשרה, ועולין לה ביום טוב; בראש האילן, או על גבי הגמל--כשרה, ואין עולין לה ביום טוב.  שתיים בידי אדם, ואחת באילן, או שתיים באילן, ואחת בידי אדם--כשרה, ואין עולין לה ביום טוב; שלוש בידי אדם, ואחת באילן--כשרה, ועולין לה ביום טוב.  זה הכלל:  כל שיינטל האילן, והיא יכולה לעמוד בפני עצמה--כשרה, ועולין לה ביום טוב.

ב,ד  העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות--כשרה.  שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.  חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה.  אוכלין ושותין עראי, חוץ לסוכה.  [ה] מעשה שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים; ואמרו, העלום לסוכה.  וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה--נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה; ולא בירך אחריו.

ב,ה  [ו] רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה; וחכמים אומרין, אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד.  ועוד אמר רבי אליעזר, מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון, ישלים בלילי יום טוב האחרון; וחכמים אומרין, אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר "מעוות, לא יוכל לתקון; וחסרון, לא יוכל להימנות" (קוהלת א,טו).

ב,ו  [ז] מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  אמרו בית הלל לבית שמאי, מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני, ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית.  אמרו להם בית שמאי, משם ראיה; אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך.

ב,ז  [ח] נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה; וכל קטן שאינו צריך לאימו, חייב בסוכה.  מעשה כשילדה כלתו של שמאי הזקן; ופיחת את המעזיבה, וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן.

ב,ח  [ט] כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע, ואת ביתו עראי.  ירדו גשמים, מאימתיי מותר לפנות--משתסרח המקפה.  מושלים אותו משל, למה הדבר דומה--לעבד שבא למזוג לרבו, ושפך הקיתון על פניו.
 

מסכת סוכה פרק ג

ג,א  לולב הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  נקטם ראשו, נפרצו עליו--פסול; נפרדו עליו, כשר.  רבי יהודה אומר, יאגדנו מלמעלן.  וציני הר הברזל, כשרות.  וכל לולב שיש בו שלושה טפחים, כדי לנענע בו--כשר.

ג,ב  הדס הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  נקטם ראשו, נפרצו עליו, או שהיו ענביו מרובות מעליו--פסול; ואם מיעטן, כשר.  ואין ממעטין ביום טוב.

ג,ג  ערבה גזולה ויבשה, פסולה.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסולה.  נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפת--פסולה.  כמושה, או שנשרו מקצת עליה, ושל בעל--כשרה.

ג,ד  רבי ישמעאל אומר, שלושה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד--אפילו שניים קטומין, ואחד שאינו קטום; רבי טרפון אומר, אפילו שלושתן קטומין.  רבי עקיבה אומר, כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.

ג,ה  אתרוג הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  של ערלה, פסול.  של תרומה טמאה, פסול.  ושל טהורה, לא ייטול; ואם נטל, כשר.  של דמאי--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  של מעשר שני בירושלים, לא ייטול; ואם נטל, כשר.

ג,ו  עלת חזזית על רובו, ניטלה פטומתו, ניקב, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא--פסול; עלת חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא--כשר.  אתרוג הכושי, פסול.  הירוק ככרתן--רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

ג,ז  שיעור אתרוג קטן--רבי מאיר אומר, כאגוז; רבי יהודה אומר, כביצה.  והגדול--כדי שיאחז שניים בידו אחת, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אפילו בשתי ידיו.

ג,ח  אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, אפילו במשיחה.  אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות של זהב.  [ט] ובאיכן היו מנענעין:  ב"הודו לה'" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט) תחילה וסוף, וב"אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), כדברי בית הלל; בית שמאי אומרים, אף ב"אנא ה', הצליחה נא" (תהילים קיח,כה).  אמר רבי עקיבה, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושוע, שכל העם מטרפין את לולביהם, והם לא ניענעו אלא ב"אנא ה', הושיעה נא" בלבד.  מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב--כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו.  ואם לא נטל בשחרית--ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.  [י] מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהם מה שהם אומרין; ותהי לו מארה.  ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו יה.

ג,ט  [יא] מקום שנהגו לכפול, יכפול; לפשוט, יפשוט.  לברך אחריו, יברך.  הכול כמנהג המדינה.  הלוקח לולב מחברו בשביעית--נותן לו אתרוג מתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית.

ג,י  [יב] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש; ושיהא יום הנף, כולו אסור.

ג,יא  [יג] יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת; וכל אחד ואחד מכיר את שלו, ונוטל--מפני שאמרו, אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג, בלולבו של חברו.  ובשאר כל ימות החג, יוצא אדם ידי חובתו, בלולבו של חברו.

ג,יב  [יד] רבי יוסי אומר, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת--שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים--פטור, מפני שהוציאו ברשות.  [טו] מקבלת אישה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזרת למים בשבת.  רבי יהודה אומר, בשבת מחזירין, וביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין.  וכל קטן שיש בו דעת לנענע, חייב בלולב.
 

מסכת סוכה פרק ד

ד,א  לולב וערבה, שישה ושבעה.  ההלל והשמחה, שמונה.  סוכה וניסוך המים, שבעה.  החליל, חמישה ושישה.

ד,ב  לולב שבעה, כיצד:  יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, לולב שבעה; ושאר כל הימים, שישה.

ד,ג  ערבה שבעה, כיצד:  יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, ערבה שבעה; ושאר כל הימים, שישה.

ד,ד  מצות לולב כיצד:  כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מידם וסודרין אותן על גג האיצטווה, והזקנים מניחין את שלהם בלשכה; ומלמדין אותן לומר, כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה.  ולמוחרת היו משכימין ובאים, והחזנין מזרקין לפניהם; והן מחטפין ומכים איש את חברו.  וכשראו בית דין שהם באין לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל מביתו.

ד,ה  מצות ערבה כיצד:  מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח.  תקעו והריעו ותקעו.  בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר, אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא.  אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.

ד,ו  וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחים אותן בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמושו.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חרייות של דקל היו לוקטין וחובטים על גבי המזבח; אותו היום נקרא יום חיבוט חרייות.  [ז] מיד התינוקות היו שומטין את לולביהן, ואוכלים את אתרוגיהם.

ד,ז  [ח] ההלל והשמחה שמונה, כיצד:  מלמד שאדם חייב בכיבוד יום טוב האחרון של חג, כשאר כל ימות החג.  סוכה שבעה, כיצד:  גמר מלאכול, לא יתיר את סוכתו; אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן, בשביל כיבוד יום טוב האחרון.

ד,ח  [ט] ניסוך המים שבעה, כיצד:  צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים, היה ממלאה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו.  עלה לכבש ופנה לשמאלו, ושני ספלים של כסף היו שם; רבי יהודה אומר, של סיד היו; אלא שהיו מושחרים, מפני היין.  ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין--אחד מעבה ואחד מדק, כדי שיהו שניהם כולים בבת אחת.  מערבי של מים, ומזרחי של יין.  עירה של מים לתוך של יין, או של יין לתוך של מים--יצא.  רבי יהודה אומר, מלוג היה מנסך כל שמונה.  ולמנסך אומרין לו, הגבה את ידך--שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.

ד,ט  [י] וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה.  נשפכה או נתגלתה, היה ממלאה מן הכיור--שהמים והיין המגולים, פסולים מעל גבי המזבח.
 

מסכת סוכה פרק ה

ה,א  החליל, חמישה ושישה:  זה חליל של בית השאובה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.  אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השאובה, לא ראה שמחה מימיו.

ה,ב  מוצאי יום טוב הראשון של חג, היו יורדין לעזרת הנשים, ומתקנים שם תיקון גדול.  ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב היו שם בראשיהם, וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה; וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג, והם מטילין לתוך כל ספל וספל.  [ג] מבלאי מכנסי הכוהנים ומהמייניהם היו מפקיעין, ובהם היו מדליקין.  לא הייתה חצר בירושלים, שלא הייתה מאירה מאור בית השאובה.  [ד] חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות, ואומרין לפניהם דברי תושבחות.  והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובכל כלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים, שעליהם הלויים עומדים ואומרים בשיר.  עמדו שני כוהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידם.  קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו; הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו; הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו.  היו תוקעין והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח.  הגיעו לשער היוצא למזרח--הפכו פניהם למערב ואמרו, אבותינו היו במקום הזה "אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה, לשמש" (יחזקאל ח,טז); ואנו, ליה עינינו.  רבי יהודה אומר, שונים אותה לומר, ואנו ליה, וליה עינינו.

ה,ג  [ה] אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה.  בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה--שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים.  ולמוספין, מוסיפין עוד תשע.  ולערב השבת, מוסיפין עוד שש--שלוש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול.  ערב שבת שבתוך החג, היו שם ארבעים ושמונה תקיעות--שלוש לפתיחת שערים, ושלוש לשער העליון, ושלוש לשער התחתון, ושלוש למילוי המים, ושלוש על גבי המזבח, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ושלוש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול.

ה,ד  [ו] ביום טוב הראשון של חג, היו שם שלושה עשר פרים, ואילים שניים, ושעיר אחד; נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים, לשמונה משמרות.  ביום הראשון, שישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשני, חמישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשלישי, ארבעה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  ברביעי, שלושה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בחמישי, שניים מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשישי, אחד מקריב שניים, והשאר אחד אחד.  בשביעי, יד כולם שווה.  בשמיני, חזרו לפיס כרגלים.  אמרו, מי שהיה מקריב פרים היום--לא היה מקריב למחר, אלא חוזרים חלילה.

ה,ה  [ז] בשלושה פרקים בשנה, היו כל המשמרות שווים באימורי הרגלים, ובחילוק לחם הפנים.  ובעצרת אומרים, הא לך מצה הא לך חמץ, הא לך מצה הא לך חמץ.  משמר שזמנו קבוע--הוא מקריב תמידים, נדרים ונדבות, וכל קרבנות הציבור:  הוא מקריב את הכול.  בזמן שיום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה--היו כל המשמרות שווים בחילוק לחם הפנים.

ה,ו  [ח] חל יום אחד להפסיק בינתיים--משמר שזמנו קבוע--הוא נוטל עשר חלות, והמתעכב נוטל שתיים.  ובשאר כל השנה--הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש; רבי יהודה אומר, הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש.  הנכנסים חולקין בצפון, והיוצאין חולקין בדרום.  בלגה לעולם חולקת בדרום, טבעתה קבועה, וחלונה סתומה.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך