משנה -> סדר מועד -> עירובין

 

מסכת עירובין פרק א

א,א  מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, ימעט; רבי יהודה אומר, אינו צריך.  הרחב מעשר אמות, ימעט; אם יש לו צורת פתח--אף על פי שהוא רחב מעשר אמות, אינו צריך למעט.

א,ב  הכשר מבוי--בית שמאי אומרין, לחי וקורה; ובית הלל אומרין, או לחי או קורה; רבי אליעזר אומר, לחיים.  משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבה, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא בלחי או קורה; ועל מה נחלקו, על מארבע אמות ועד עשר--שבית שמאי אומרין, לחי וקורה, ובית הלל אומרין, או לחי או קורה.  אמר רבי עקיבה, על זה ועל זה נחלקו.

א,ג  קורה שאמרו, רחבה לקבל אריח; והאריח, חצי לבינה של שלושה טפחים.  דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי אריח לאורכו.

א,ד  רחבה לקבל אריח, ובריאה לקבל אריח; רבי יהודה אומר, רחבה, אף על פי שאינה בריאה.

א,ה  הייתה של קש או של קנים, רואין אותה כאילו היא של מתכת.  עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה.  עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת; אם יש בהיקפה שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח.

א,ו  לחיים שאמרו--גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא; רבי יוסי אומר, רוחבן שלושה טפחים.

א,ז  בכל עושין לחיים, ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי יוסי אוסר.  ומטמא משום גולל; ורבי מאיר מטהר.  וכותבין עליו גיטי נשים; רבי יוסי הגלילי פוסל.

א,ח  שיירה שחנת בבקעה, והקיפוה כלי בהמה--מטלטלין בתוכה:  ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פרצות יתרות על הבניין.  כל פרצה שהיא כעשר אמות--מותרת, מפני שהיא כפתח; יתר מכן, אסור.

א,ט  מקיפין שלושה חבלים, זה למעלה מזה זה למעלה מזה--ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים; שיעור חבלים--עוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכול עשרה טפחים.

א,י  מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים.  בשיירה דיברו, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים, לא דיברו בשיירה אלא בהווה.  כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב, אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה; וחכמים אומרים, אחד משני דברים.  ארבעה דברים פטרו במחנה--מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידיים, ומדמאי, ומלערב.
 

מסכת עירובין פרק ב

ב,א  עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין.  גובהן עשרה טפחים, ורוחבן שישה, ועוביין כל שהוא, וביניהן כמלוא שתי רבקות של שלוש שלוש בקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, של ארבע ארבע--קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאה.

ב,ב  מותר להקריב לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה; מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין.

ב,ג  רבי יהודה אומר, עד בית סאתיים.  אמרו לו, לא אמרו בית סאתיים אלא בגינה ובקרפף; אבל אם היה דיר או סהר או חצר--אפילו בית חמשת כורין, אפילו בית עשרת כורין--מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין.

ב,ד  רבי יהודה אומר, אם הייתה דרך הרבים מפסקתה, יסלקנה לצדדין; וחכמים אומרים, אינו צריך.  אחד באר הרבים, ובור הרבים, ובאר היחיד--עושין להן פסין; אבל לבור היחיד, עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי עקיבה.  רבי יהודה בן בבא אומר, אין עושין פסים אלא לבאר הרבים בלבד; ולשאר, עושין להן חגורה גבוהה עשרה טפחים.

ב,ה  ועוד אמר רבי יהודה בן בבא, הגינה והקרפף שהיא שבעים ושיירים על שבעים ושיירים, מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים--מטלטלין בתוכה:  ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, או שתהא סמוכה לעיר.  רבי יהודה אומר, אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה, מטלטלין בתוכה.  רבי עקיבה אומר, אפילו אין בה אחת מכל אלו, מטלטלין בתוכה--ובלבד שיהא בה שבעים ושיירים על שבעים ושיירים.  רבי אליעזר אומר, אם היה אורכה יתר על רוחבה אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בתוכה; רבי יוסי אומר, אפילו אורכה כשניים ברוחבה, מטלטלין בתוכה.

ב,ו  אמר רבי אלעאי, שמעתי מרבי אליעזר, אפילו היא כבית כור.  וכן שמעתי ממנו, אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו; אבל להם מותר.  וכן שמעתי ממנו, שיוצאין בעקרבנין בפסח.  וחזרתי על כל תלמידיו, וביקשתי לי חבר; ולא מצאתי.
 

מסכת עירובין פרק ג

ג,א  בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח; והכול נלקח בכסף מעשר, חוץ מן המים ומן המלח.  הנודר מן המזון, מותר במים ובמלח.  מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה; סומכוס אומר, בחולין.  ולכוהן בבית הפרס; רבי יהודה אומר, אפילו בבית הקברות, מפני שהוא יכול לחוץ ולאכול.

ג,ב  מערבין בדמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכוהנים בחלה ובתרומה; אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.  השולח את עירובו ביד חירש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב--אינו עירוב; ואם אמר לאחר לקבלו ממנו, הרי זה עירוב.

ג,ג  נתנו באילן--למעלה מעשרה טפחים, אינו עירוב; למטה מעשרה טפחים, הרי זה עירוב.  נתנו בבור--אפילו עמוק מאה אמה, הרי זה עירוב.  נתנו בראש הקנה, או בראש הקונתס--כל זמן שהוא תלוש ונעוץ--אפילו גבוה מאה אמה, הרי זה עירוב.  נתנו במגדל, ונעל בפניו, ואבד המפתח--הרי זה עירוב; רבי אליעזר אומר, אם אין ידוע שהמפתח במקומו, אינו עירוב.

ג,ד  נתגלגל חוץ לתחום, ונפל עליו גל, או נשרף, או תרומה ונטמאת--מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב.  ואם ספק--רבי מאיר ורבי יהודה אומרים, הרי זה חמר גמל; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, ספק העירוב כשר.  אמר רבי יוסי, העיד אבטולס משום חמישה זקנים, שספק העירוב כשר.

ג,ה  מתנה אדם על עירובו ואומר, אם באו גויים מן המזרח, עירובי למערב; ואם באו מן המערב, עירובי למזרח; ואם באו מכאן ומכאן, למקום שארצה אלך; לא באו לא מכאן ולא מכאן, הריני כבני עירי.  בא חכם מן המזרח, עירובי למזרח; בא מן המערב, עירובי למערב; בא מכאן ומכאן, למקום שארצה אלך; לא בא לא מכאן ולא מכאן, הריני כבני עירי.  רבי יהודה אומר, אם היה אחד מהן רבו, ילך לו אצל רבו; שניהם רבותיו, למקום שירצה ילך.

ג,ו  רבי אליעזר אומר, יום טוב שהוא סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה--מערב אדם שני עירובין ואומר, עירובי הראשון למזרח, והשני למערב; הראשון למערב, והשני למזרח; עירובי בראשון, והשני כבני עירי; עירובי בשני, והראשון כבני עירי.  וחכמים אומרים, או מערב לרוח אחת, או אינו מערב כל עיקר; או מערב לשני ימים, או אינו מערב כל עיקר.  כיצד יעשה:  מוליכו בראשון, ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו, ובשני, מחשיך עליו ואוכלו ובא לו; נמצא משתכר בהליכתו, ומשתכר בעירובו.  נאכל בראשון, עירוב לראשון ואינו עירוב לשני.  אמר להם רבי אליעזר, אי אתם מודים לי שהן שתי קדושות.

ג,ז  רבי יהודה אומר, ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר--מערב אדם שני עירובין ואומר, עירובי הראשון למזרח, והשני למערב; הראשון למערב, והשני למזרח; עירובי הראשון, והשני כבני עירי; עירובי השני, והראשון כבני עירי.  ולא הודו לו חכמים.

ג,ח  ועוד אמר רבי יהודה, מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון, ואוכלה בשני; וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, תאכל בשני.  ולא הודו לו חכמים.

ג,ט  רבי דוסא בן הרכינס אומר, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר, החליצנו ה' אלוהינו את יום ראש החודש הזה, אם היום אם למחר; ולמחר הוא אומר, אם היום אם לאמש.  ולא הודו לו חכמים.
 

מסכת עירובין פרק ד

ד,א  מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות; החזירוהו, כאילו לא יצא.  הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר--רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרין, מהלך הוא את כולה; רבי יהושוע ורבי עקיבה אומרין, אין לו אלא ארבע אמות.  מעשה שבאו מפרנדיסין, והפליגה ספינתן בים.  רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה; רבי יהושוע ורבי עקיבה לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.

ד,ב  פעם אחת לא נכנסו לנמל, עד שחשיכה.  אמרו לו לרבן גמליאל, מה אנו לירד.  אמר להם, מותר, שכבר הייתי מסתכל; והיינו בתוך התחום, עד שלא חשיכה.

ד,ג  מי שיצא ברשות, אמרו לו, כבר נעשה מעשה--יש לו אלפיים אמה לכל רוח; אם היה בתוך התחום, כאילו לא יצא--שכל היוצאין להציל, חוזרין למקומן.

ד,ד  מי שישב בדרך, ועמד, והרי הוא סמוך לעיר--הואיל ולא הייתה כוונתו לכן, לא ייכנס, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, ייכנס.  אמר רבי יהודה, מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוון.

ד,ה  מי שישן בדרך, ולא ידע עד שחשיכה--יש לו אלפיים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי; וחכמים אומרים, אין לו אלא ארבע אמות.  רבי אלעזר אומר, והוא באמצען; רבי יהודה אומר, לאיזו רוח שירצה.  מודה רבי יהודה, שאם בירר לו, שאינו יכול לחזור בו.

ד,ו  היו שניים--מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה, מביאין ואוכלין באמצע:  ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו, לתוך של חברו.  היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים--הוא מותר עימהן והן מותרין עימו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.  אמר רבי שמעון, למה הדבר דומה:  לשלוש חצרות פתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתיהן עם האמצעית--היא מותרת עימהן והן מותרות עימה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו.

ד,ז  מי שבא בדרך, והיה מתיירא שמא תחשך, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו--לא אמר כלום.  שביתתי בעיקרו--מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפיים אמה, ומעיקרו ולביתו אלפיים אמה; נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפיים אמה.

ד,ח  אם אינו מכיר, או אינו בקי בהלכה, ואמר, שביתתי במקומי--זכה לו מקומו אלפיים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנניה בן אנטיגנוס; וחכמים אומרים, מרובעות, כטבלה מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזווייות.

ד,ט  זה הוא שאמרו, העני מערב ברגליו.  רבי מאיר אומר, אין לנו אלא עני; רבי יהודה אומר, אחד עני ואחד עשיר, שלא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו.

ד,י  מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה, והחזירו חברו--הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כל שהוא יכול לערב, ולא עירב--הרי זה חמר גמל.

ד,יא  מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת--לא ייכנס.  רבי אליעזר אומר, שתיים, ייכנס; שלוש, לא ייכנס.  וכן מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת--לא ייכנס.  רבי שמעון אומר, אפילו חמש עשרה אמה--ייכנס, שאין המשוחות ממצין את המידות, מפני הטועים.
 

מסכת עירובין פרק ה

ה,א  כיצד מעברין את הערים:  בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס ופגום יוצא; היו שם גדודייות גבוהות עשרה טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה, מוציאין את המידה כנגדן.  ועושין אותה כטבלה מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזווייות.

ה,ב  נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, לא אמרו בקרפף, אלא כבין שתי עיירות:  אם יש לזו שבעים ושיירים, ולזו שבעים ושיירים--עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת.

ה,ג  וכן שלושה כפרים המשולשין--אם יש בין שניים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש, עושה האמצעי לשלושתן להיות כאחת.

ה,ד  אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יתר; ולא ימוד אלא כנגד ליבו.  היה מודד והגיע לגיא או לגדר, מבליעו וחוזר למידתו.  הגיע להר, מבליעו וחוזר למידתו--ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום; אם אינו יכול להבליעו, בזו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר, שמעתי שמקדרין בהרים.

ה,ה  אין מודדין אלא מן המומחה.  ריבה למקום אחד, ומיעט למקום אחד--שומעין למקום שריבה; ריבה לאחד, ומיעט לאחד--שומעין למרבה.  אפילו עבד, אפילו שפחה--נאמנין לומר, עד כאן תחום השבת, שלא אמרו חכמים בדבר, אלא להקל.

ה,ו  עיר של יחיד שנעשת של רבים, מערבין את כולה.  ושל רבים שנעשת של יחיד, אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמישים דיורין, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, שלוש חצרות של שני שני בתים.

ה,ז  מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב, במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח--אם יש ממנו לביתו אלפיים אמה, ולעירובו יתר מכן--מותר לביתו, ואסור לעירובו; לעירובו אלפיים אמה, ולביתו יתר מכן--מותר לעירובו, ואסור לביתו.  הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, לא עשה כלום.  נתנו חוץ לתחום--מה שנשכר, הוא מפסיד.

ה,ח  אנשי עיר גדולה, מהלכין את כל עיר קטנה; ואנשי עיר קטנה, אין מהלכין את כל עיר גדולה.  כיצד:  מי שהיה מעיר גדולה, ונתן את עירובו בעיר קטנה, או מעיר קטנה, ונתן את עירובו בעיר גדולה--מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה; רבי עקיבה אומר, אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה.

ה,ט  אמר להם רבי עקיבה, אין אתם מודים לי בנותן את עירובו על פי המערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה.  אמרו לו, אימתיי, בזמן שאין בה דיורין; אבל בזמן שיש בה דיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה.  נמצא קל בתוכה מעל גבה.  למודד שאמרו נותנין לו אלפיים אמה, שאפילו סוף מידתו כולה במערה.
 

מסכת עירובין פרק ו

ו,א  הדר עם הנוכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב--הרי זה אוסר עליו; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, לעולם אינו אוסר, עד שיהו שני ישראליים אוסרין זה על זה.

ו,ב  אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עימנו במבוי בירושלים; ואמר לנו אבא, מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסור עליכם.  רבי יהודה אומרו בלשון אחרת, מהרו ועשו צורכיכם במבוי, עד שלא ייצא ויאסור עליכם.

ו,ג  אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם; נתנו לו רשותם, הוא מותר והם אסורין.  היו שניים, אוסרין זה על זה:  שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות.

ו,ד  מאימתיי נותנין רשות--בית שמאי אומרין, מבעוד יום; ובית הלל אומרין, משתחשך.  מי שנתן רשותו והוציא, בין שוגג בין מזיד--הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מזיד אוסר, שוגג אינו אוסר.

ו,ה  בעל הבית שהיה שותף לשכנים--לזה ביין ולזה ביין, אינן צריכין לערב; לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב.  רבי שמעון אומר, אחד זה ואחד זה, אינן צריכין לערב.

ו,ו  חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד--בית שמאי אומרין, עירוב לכל חבורה וחבורה; בית הלל אומרין, עירוב אחד לכולן.  ומודים, שאם היו מקצתן שרויים בחדרים או בעלייות, שהן צריכות עירוב לכל חבורה וחבורה.

ו,ז  האחין והשותפין שהיו אוכלין על שולחן אביהם, וישנים בבתיהם--צריכין עירוב לכל אחד ואחד; לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב, מבטל רשותו.  אימתיי, בזמן שהן מוליכין את עירובן למקום אחר; אבל אם היה עירוב בא אצלם, או שאין עימהן דיורין בחצר--אינן צריכין לערב.

ו,ח  חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי--עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצרות ואסורין במבוי; ואם נשתתפו במבוי, מותרין כאן וכאן.  עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי--שכח אחד מבני החצר ולא עירב, מותרין כאן וכאן; מבני המבוי ולא נשתתף--מותרין בחצרות ואסורין במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.

ו,ט  שתי חצרות זו לפנים מזו--עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; החיצונה ולא הפנימית, שתיהן אסורות.  עירבה זו לעצמה וזו לעצמה--זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה.  רבי עקיבה אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה; וחכמים אומרים, אין דריסת הרגל אוסרתה.

ו,י  שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות.  נתנו את עירובן למקום אחד--שכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה, ולא עירב--שתיהן אסורות; אם היו של יחידים, אינן צריכין לערב.
 

מסכת עירובין פרק ז

ז,א  חלון שבין שתי חצרות, ארבעה על ארבעה--בתוך עשרה, מערבין שניים; ואם רצו, מערבין אחד.  פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה--מערבין שניים, ואין מערבין אחד.

ז,ב  כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה--מערבין שניים, ואין מערבין אחד.  היו בראשו פירות--אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין:  ובלבד שלא יורידו למטן.  נפרץ הכותל, עד עשר אמות--מערבין שניים; אם רצו, מערבין אחד, מפני שהוא כפתח.  יתר מכן--מערבין אחד, ואין מערבין שניים.

ז,ג  חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה, מערבין שניים; ואין מערבין אחד, אפילו מילא קש או תבן.  מילא עפר או צרורות--מערבין אחד, ואין מערבין שניים.

ז,ד  נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שתי כצוצריות זו כנגד זו--מערבין שניים; ואם רצו, מערבין אחד.  פחות מכן--מערבין שניים, ואין מערבין אחד.

ז,ה  מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים--מערבין שניים, ואין מערבין אחד; אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן.  נתמעט התבן מעשרה טפחים--מערבין אחד, ואין מערבין שניים.

ז,ו  כיצד משתתפין במבוי:  מניח את החבית ואומר, הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו; אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, מפני שידם כידו.

ז,ז  נתמעט האוכל--מוסיף ומזכה, ואינו צריך להודיע; ניתוספו עליהן--מוסיף ומזכה, וצריך להודיע.

ז,ח  כמה הוא שיעורו:  בזמן שהן מרובין, כמזון שתי סעודות לכולם; ובזמן שהן ממועטין--כגרוגרת, להוצאת שבת, לכל אחד ואחד.

ז,ט  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בתחילת העירוב; אבל בשיירי העירוב, כל שהוא.  לא אמרו לערב בחצרות, אלא כדי שלא לשכח את התינוקות.

ז,י  בכול מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח, דברי רבי אליעזר; ורבי יהושוע אומר, כיכר הוא עירוב.  אפילו מאפה סאה, והיא פרוסה--אין מערבין בה; כיכר כאיסר, והוא שלם--מערבין בו.

ז,יא  נותן אדם מעה לחנווני או לנחתום, כדי שיזכה לו בעירוב, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, לא זכו לו מעותיו.  ומודים בשאר כל האדם, שזכו לו מעותיו, מפני שאין מערבין לו לאדם, אלא לדעתו.  אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בעירובי תחומין; אבל בעירובי חצרות, מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
 

מסכת עירובין פרק ח

ח,א  כיצד משתתפין בתחומין:  מניח את החבית ואומר, הרי זו לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל, או לבית המשתה.  כל מי שקיבל עליו מבעוד יום, מותר; משחשיכה--אסור, שאין מערבין משתחשך.

ח,ב  כמה הוא שיעורו, כמזון שתי סעודות לכל אחד ואחד.  מזונו לחול, אבל לא לשבת, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לשבת אבל לא לחול.  אלו ואלו מתכוונין להקל.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, מכיכר בפונדיון ומארבע סאין בסלע.  רבי שמעון אומר, משתי ידות לכיכר ומשלוש לקב.  חצייה לבית המנוגע, וחצי חצייה לפסול את הגווייה.

ח,ג  אנשי חצר ששכחו ולא עירבו--כל שגבוה עשרה טפחים, למרפסת; פחות מכן, לחצר.  חולית הבור והסלע--שהן גבוהין עשרה טפחים, למרפסת; פחות מכן, לחצר.  במה דברים אמורים, בסמוכה; אבל במופלגת--אפילו היא גבוהה עשרה טפחים, לחצר.  איזו היא סמוכה, כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים.

ח,ד  הנותן את עירובו בבית שער, אכסדרה, ומרפסת--אינו עירוב; והדר שם, אינו אוסר עליו.  בבית התבן, בבית הבקר, בבית העצים, בבית האוצרות--הרי זה עירוב; והדר שם, אוסר עליו.  רבי יהודה אומר, אם יש תפוסת יד של בעל הבית, אינו אוסר עליו.

ח,ה  המניח את ביתו, והלך לשבות בעיר אחרת--אחד נוכרי ואחד ישראל, הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו אוסר.  רבי יוסי אומר, נוכרי אוסר; ישראל אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבוא בשבת.  רבי שמעון אומר, אפילו הניח את ביתו, והלך לשבות אצל בתו באותה העיר--אינו אוסר, שכבר הסיע מליבו.

ח,ו  בור שבין שתי חצרות--אין ממלאין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמטן בין מתוך אוגנו.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, בית שמאי אומרין, מלמטן; ובית הלל אומרין, מלמעלן.  אמר רבי יהודה, לא תהא מחיצה גבוהה מן הכותל שביניהן.

ח,ז  אמת המים שהיא עוברת בחצר--אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה.  אמר רבי יהודה, מעשה באמה של אביל, שהיו ממלאין ממנה בשבת על פי זקנים; אמרו לו, מפני שלא היה בה כשיעור.

ח,ח  כצוצרה שהיא למעלה מן הים--אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמעלן בין מלמטן.  וכן שתי כצוצריות זו למעלה מזו; עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה, שתיהן אסורות עד שיערבו.

ח,ט  חצר שהיא פחותה מארבע אמות--אין שופכין לתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתיים מן הנקב ולמטן, בין מבפנים בין מבחוץ, אלא שמבחוץ צריך לקמור, ומבפנים אינו צריך לקמור.

ח,י  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת.  וחכמים אומרים, אפילו גג או חצר מאה אמה, לא ישפוך על פי הביב; אבל שופך הוא לגג, והן יורדין לביב.  החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות.

ח,יא  וכן שתי דייטות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו--את שעשו עוקה, מותרין; ואת שלא עשו עוקה, אסורין.
 

מסכת עירובין פרק ט

ט,א  כל גגות העיר--רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, כל אחד ואחד רשות בפני עצמו.  רבי שמעון אומר, אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפות--לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

ט,ב  גג גדול סמוך לקטן--הגדול מותר, והקטן אסור.  חצר גדולה שנפרצה לקטנה, הגדולה מותרת; והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה.  חצר שנפרצה לרשות הרבים--המכניס מתוכה לרשות היחיד, או מרשות היחיד לתוכה--חייב, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, מתוכה לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכה--פטור, מפני שהיא ככרמלית.

ט,ג  חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלה קורתו או לחייו--מותרין באותה שבת, ואסורין לעתיד לבוא, דברי רבי יהודה.  רבי יוסי אומר, אם מותרין באותה שבת, מותרין לעתיד לבוא; ואם אסורין לעתיד לבוא, אסורין באותה שבת.

ט,ד  הבונה עלייה על גבי שני בתים המפולשין, מטלטלין תחתיהן בשבת, דברי רבי יהודה; וחכמים אוסרין.  ועוד אמר רבי יהודה, מערבין למבוי המפולש; וחכמים אוסרין.
 

מסכת עירובין פרק י

י,א  המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג; רבן גמליאל אומר, שניים שניים.  במה דברים אמורים, בישנות; אבל בחדשות, פטור.  מצאן צבתים או כרכות, מחשיך עליהן ומביאן; ובסכנה, מכסן והולך לו.

י,ב  רבי שמעון אומר, נותנן לחברו, וחברו לחברו, עד שהוא מגיע לחצר החיצונה; וכן בנו, נותנו לחברו, וחברו לחברו, אפילו הן מאה.  רבי יהודה אומר, נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו, אפילו חוץ לתחום; אמרו לו, לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה.

י,ג  הקורא בספר על האסקופה, ונתגלגל הספר מידו--גוללו אצלו.  היה קורא בראש הגג, ונתגלגל הספר מידו--עד שלא הגיע לעשרה טפחים, גוללו אצלו; ומשהגיע לעשרה טפחים, הופכו על הכתב.  רבי יהודה אומר, אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלוא החוט, גוללו אצלו; רבי שמעון אומר, אפילו בארץ עצמו, גוללו אצלו, שאין דבר משום שבות, עומד בפני כתבי הקודש.

י,ד  זיז שלפני החלון--נותנין עליו, ונוטלין ממנו בשבת.  עומד אדם ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד--ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות.

י,ה  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים, וישתין ברשות היחיד; וכן לא ירוק.  רבי יהודה אומר, אף מי שנתלש רוקו בפיו, לא יהלך ארבע אמות, עד שירוק.

י,ו  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד--אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה; וכן בגת.  קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים, מן הצינור, ומכל מקום, ושותה.

י,ז  בור ברשות הרבים, וחוליתו גבוהה עשרה טפחים--חלון שעל גביו, ממלאין ממנה בשבת.  אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים--חלון שעל גבה, שופכין בתוכה מים.

י,ח  אילן שהוא מסך על הארץ--אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים, מטלטלין תחתיו.  שורשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, לא ישב עליהן.  הדלת שבמוקצה, וחדקין שבפרצה, ומחצלת--אין נועלין בהן, אלא אם כן היו גבוהין מן הארץ.

י,ט  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, ויפתח ברשות הרבים, ברשות הרבים, ויפתח ברשות היחיד--אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי מאיר.  אמרו לו, מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים, שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח; רבי יוסי אומר, שוק של צמרים היה.

י,י  נגר שיש בראשו קלוסטרה--רבי אליעזר אוסר, ורבי יוסי מתיר.  אמר רבי אליעזר, מעשה בבית הכנסת שבטבריה שהיו נוהגין בו היתר, עד שבא רבן גמליאל וזקנים ואסרוהו להם; רבי יוסי אומר, איסור היו נוהגין בו, והתירוהו להם.

י,יא  נגר הנגרר--נועלין בו במקדש, אבל לא במדינה; והמונח, כאן וכאן אסור.  רבי יהודה אומר, המונח במקדש, והנגרר במדינה.

י,יב  מחזירין ציר התחתון במקדש, אבל לא במדינה; והעליון, כאן וכאן אסור.  רבי יהודה אומר, העליון במקדש, והתחתון במדינה.

י,יג  מחזירין רטייה במקדש, אבל לא במדינה; ואם כתחילה, כאן וכאן אסור.  קושרין נימה במקדש, אבל לא במדינה; אם כתחילה, כאן וכאן אסור.  חותכין יבולת במקדש, אבל לא במדינה; ואם בכלי, כאן וכאן אסור.

י,יד  כוהן שלקה באצבעו--כורך עליה גמי במקדש, אבל לא במדינה; אם להוציא דם, כאן וכאן אסור.  ובוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליק, וממלאין מבור הגולה בשבת מבור הגדול, ומבאר חקר ביום טוב.

י,טו  שרץ שנמצא במקדש--כוהן מוציאו בהמיינו, שלא להשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה; רבי יהודה אומר, בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.  מהיכן מוציאין אותו--מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס.  רבי עקיבה אומר, מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, משם מוציאין אותו; ושאר כל המקומות, כופין עליו פסכתר.  רבי שמעון אומר, מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, שלא התירו לך, אלא משום שבות.
 



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך