| |
תלמוד ירושלמי  סדר מועד פסחים
מסכת פסחים פרק ד
דף ל, א פרק ד הלכה ט גמרא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית. אמר ליה הגזבר היה מחלפן ביד אחר. א"ר מתנייה למה לי נן פתרין לה דברי הכל כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסה מפני שקדם נדרו להבקירו. והכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו. א"ר יוחנן וחורון כר' יוסה. לית הדא פליגא על ר' יוחנן דרבי יוחנן אמר מכיון שעבר עליו ושכחו הרי הוא שכחה. שנייא היא בערים שדרכו לבחן. אפילו על דר' אושעיה לית היא פליגא דרבי הושעיה אמר רומס הייתי זיתים עם רבי חייה הגדול ואמר לי כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה. שנייא היא שכל רוגלות ורוגלות אומן בפני עצמו. רבי אבא בר כהנא בעא קומי רבי אימי המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו א"ל לא עלה על דעת שימות ברעב. ר' זעירא רבי לא תריהון אמרין מיסתיוסיס באוני הוא ונקנית במקח. תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם. ביומוי דר' מנא הוות נימורת בציפורין והוון בניהון מישכונין גבין מדאתאי מיזל לון אפיק ר' מנא כדון כהיא דר' אימי אמר לא דאנא סבר כדעתיה אלא בגין ציפרייא דלא יחלטון בניהון: ואוכלין מתחת הנשרים. מהן נן קיימין אם בשנשרו מעי"ט דברי הכל מותר אם בשנשרו בי"ט דברי הכל אסור אלא כי נן קיימין בסתם: ונותנין פיאה לירק. לא היו נותנין
|
