| |
תלמוד ירושלמי  סדר זרעים כלאיים
מסכת כלאיים פרק ב
דף ז, ב פרק ב הלכה א גמרא רובע סאה אסור בתשעת קבין ורובע תשעת קבין אוסרין בסאה שלשת רבעים של פשתן אוסרין בסאה. היאך עבידא אתר דזרע רובע דחיטין זרע תלתא רובעין דכיתן:
דף ז, ב פרק ב הלכה ב משנה היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורין ימתין לה עד שיתליע ויופך ואח' כך יזרע. אם צמחה לא יאמר אזרע ואח"כ אופך אלא הופך ואחר כך זורע. כמה יהי <חריש> [חורש] כתלמי הרביעה. אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה:
דף ז, ב פרק ב הלכה ב גמרא עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ שלשה ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתר. ותני כן מקצת היום ככולו במקום הטינא ואם צימחה והוריד בהמתו לתוכה וקירטמתה הרי זו מותרת. מה טעמא דרבנין מכיון שנתן דעתו לחרוש אפי' לא רצף. תני אבא שאול אומר אין מחייבין להיות חורש דק אלא כתלמי הרביעה. רשב"ג אומר זנב הסוס היתה נקראת כדי שיהא סוף עפרה של זו נוגע בזו וסוף עפרה של זו נוגע בזו. מה טעמא דאבא שאול מכיון שהתחיל ברובע דיו. מה אבא שאול כר' יוסי כרבנין הוא דרבנין אמרי מכיון שנתן דעתו לחרוש אפילו לא רצף. אבא שאול אומר מכיון שהתחיל ברובע דיו. רבי יוסי אומר צריך להשלים את כל הרובע:
דף ז, ב פרק ב הלכה ג משנה זרועה ונמלך ליטעה לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך ואח"כ נוטע. נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואחר כך אשר אלא משרש ואחר כך זורע. אם רצה גומם עד פחות מטפח וזורע ואחר כך משרש: היתה שדהו זרוע קנבס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן שאין עושין אלא לשלש שנים: תבואה שעלו בהן ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה. וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. ואם ניכש או כיסח אומר לו עקור את הכל חוץ ממין אחד:
דף ז, ב פרק ב הלכה ג גמרא תני סומכין עומרין בצד גפנים. אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור ליטע בצד
|
