| |
תלמוד ירושלמי  סדר זרעים דמאי
מסכת דמאי פרק ב
דף ז, א פרק ב הלכה א משנה אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור:
דף ז, א פרק ב הלכה א גמרא תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקילקין ועדשין המצריות המינין הללו ע"י שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להן סימן אבל האלצרין והפסטקין והאצטובולין ע"יח שאין כיוצא בהן בארץ ישראל לא צרכו ליתן להם סימן. אמר רבי אבין הדא מתניתא חילופא חיוב המינין האלו ע"י שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ צרכו חכמים למנותן. והא דבילה בבוצרה. שחיקה היא. והא תמרין באלכסנדיא. דקיקין אינון. והא חרוב בביארי. גידוד הוא. והא אורז בחולתא אבתר הוא סומק הוא. הוא כמון בקיפרוס. עקום הוא: א"ר אלעזר לא שנו אלא הלוקח מן העכו"ם אבל הלוקח מן ישראל דמאי. רבי יוחנן אמר לא שנייא היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן העכו"ם דמאי. רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם. רבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל ואפילו יסבור ר' לעזר כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי לעזר חש למעוט. כהדא סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים. רבי יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר <בימים הקדמונים> אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא. ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים. אלא כיני הא רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם. ורבי יוחנן סבר
|
