[an error occurred while processing this directive]
אודות 
על אודות הגרסה המפוסקת
על אודות הגרסה המפוסקת
למי שרגיל בפיסוק של דפוסי ספרי קודש, הפיסוק באתרנו עלול להיות משונה, לפחות בהתחלה: פיסוק כמו:
בראשית יז,יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. [שמא תאמר: צריך נקודתיים בסוף, לא באמצע! ומה המקום לקו מפריד כאן?]
תהילים ה,י כי אין בפיהו, נכונה--קרבם הוות: קבר-פתוח גרונם; לשונם, יחליקון. [שמא תאמר כנ"ל. ומה מקום לפסיק אחרי "אין" ואחרי "לשונם"? ומה טעם המקף הזה בין קבר לפתוח?]
אפילו בספרי חול לא ראינו פיסוק כזה מעולם! הנה נימוקנו לדבר:
כדי להבין כל דיוקי הפיסוק של המקרא, צריך ללמוד את כללי פיסוק המקרא וללמוד בתנ"ך מנוקד (כן, גם ניקוד מבטא פיסוק, או היפוכו!) עם טעמי המקרא לפי המסורה. באתרנו יש גם תנ"ך עם ניקוד וגם תנ"ך עם טעמי המקרא; אבל רוב הציבור איני מבין בטעמי המקרא ולא בפיסוק שבניקוד. ולצערנו, לא כל דפדפן יכול להציג את הניקוד והטעמים כהלכה. בלית ברירה, בתנ"כים שלנו ללא טעמים השתמשנו בסימנים שיש בכל מחשב, סימני הפיסוק הרגילים. וקבענו לעצמנו הכללים הבאים, בין השאר:
א. כל פסוק מסתיים ב"נקודה" (.), ולא השתמשנו בסימן שאלה ולא סימן קריאה שהם שייכים לתחום הפרשנות יותר מאשר לחלוקת הפסוק לחלקיו לפי טעמיו [סימון סוף פסוק].
ב. חצי הפסוק יכול להיות מסומן ב"פסיק" (,), "קו מפריד" (--), "נקודה ופסיק" (;), או "נקודתיים" (:)--לפי הצורך [סימון אתנח בכ"א ספרים (כל התנ"ך חוץ מתהילים, איוב, ומשלי); בספרי תאו"מ (תהילים, איוב, ומשלי), עולה ויורד אם יש, או אתנח אם אין עולה ויורד].
ג. "נקודתיים" יופיע רק במקום חצי הפסוק, בכל מקום. "נקודה ופסיק" יופיע רק בחצי הפסוק בכ"א ספרים; הוא יכול להופיע בספרי תאו"מ גם במקום אתנח כשיש עולה ויורד לפניו.
ד. "קו מפריד" מופיע במקום אתנח או המלך הראשון בחצי פסוק, בכ"א ספרים; בספרי תאו"מ, הוא יכול להופיע גם במקום המשנה הראשון לפני עולה ויורד ולפני אתנח.
ה. לא סימננו שלישים כל עיקר בכ"א ספרים, אבל שם הם נכנסים לשיקולים אם לחלק חצי פסוק לארבעה חלקים או לא; בספרי תאו"מ סימננו את השליש הראשון לפני המשנה הראשון שלפני עולה ויורד או שלפני אתנח.
ו. סדר הפיסוק המלא ביותר בכ"א ספרים--משנה ראשון, מלך ראשון, מלך שני, קיסר, משנה ראשון, מלך ראשון, מלך שני, קיסר. סדר הפיסוק המלא ביותר בספרי תאו"מ, כשאין עולה ויורד--שליש ראשון, משנה ראשון, משנה שני, אתנח, לא כלום, מלך ראשון, מלך שני, קיסר. סדר הפיסוק המלא ביותר בספרי תאו"מ, כשיש עולה ויורת--בחצי השני של הפסוק כמו בפסוק ללא עולה יורד, והחצי הראשון של הפסוק מתחלק שליש ראשון, משנה ראשון, משנה שני, עולה ויורד.
ז. עקרונית, אין פסוק בכ"א ספרים מתחלק ליותר משמונה חלקים בפיסוק שלנו, יהיה ארוך ומסרובל כמה שיהיה. בספרי תאו"מ, לא יהיו יותר מאחד עשר חלקים (נראה שאין אפילו תשעה, אבל עקרונית זה אפשרי).
ח. כל מקף (-) מסומן, אפילו שלא במקום סמיכות כמו בעברית החדשה.
ט. בקיצור, סדר כבדות ההפסק מן הקל אל הכבד הוא: , -- ; : . והמקף מעין אנטי-פיסוק שעושה שתי מילים או יותר לתיבה אחת.
י. מן הסתם--יחידה שיש שתי תיבות בלבד, לא צריכה למפסיק ביניהן; יחידה שיש שלוש תיבות, צריכה מפסיק אחד בתוכה. לכן--יחידה שיש רק שתי תיבות ומפסיק ביניהן, יוצאת דופן ומצריכה מחשבה למה היא מודגשת; יחידה שיש שלוש תיבות או יותר ואין מפסיק בה, יוצאת דופן ומצריכה מחשבה למה היא בלתי מודגשת.
לפי כללים אלו, נסביר במקצת את הפסוקים שהבאנו לעיל:
בראשית יז,יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. (משנה ראשון), (מלך ראשון)--(קיסר): (מלך ראשון)--(מלך שני), קיסר. [אין כאן מלך שני בחצי הראשון, ואין משנה ראשון לפני המלך הראשון בחצי השני; כך נוצר פיסוק כיאזטי, כמו X.]
תהילים ה,י כי אין בפיהו, נכונה--קרבם הוות: קבר-פתוח גרונם; לשונם, יחליקון. (שליש ראשון), (משנה ראשון)--(עולה ויורד): (אתנח); (מלך ראשון), (קיסר). "קבר-פתוח גרונם" שתי תיבות, ואין צורך במפסיק; המפסיק בין שתי התיבות "לשונם" ו"יחליקון" בא להדגשה.
ודוגמה אחרונה מאלפת ביותר:
דברים ו,ו והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום--על-לבבך. (משנה ראשון), (מלך ראשון)--קיסר. [ראה בבלי פסחים דף נו,א בגמרא: "שהיו אומרים היום על לבבך, דמשמע היום על לבבך, ולא מחר על לבבך". כלומר שהיו אומרים "אשר אנוכי מצווך--היום על לבבך", שבלתי אפשרי למי שמבין פיסוק הטעמים, כי אין להפסיק אלא הפסק קל ביותר אחרי המשנה הראשון, עד שמגיעים למלך הראשון!]
למי שאינו מבין כל כך בשמות של טעמי המקרא וענייני דרגותיהם התפקידיהם כפיסוק, אנו מתנצלים על שמה שאמרנו לעיל לא היה מובן לו. מאוד כדאי לו לקרוא "טעמי המקרא" של הרב מורדכיי ברויאר.
בתנ"ך יש גם סימני הפרשייות {פ} {ס} {ר} {ש} שהם מסמנים פרשה פתוחה, פשרה סתומה, סוף שורה בשירות מסויימות, ושורה ריקה (או שורות ריקות בסוף ספר).
עד כאן על פיסוק התנ"ך. בספרות התורה שבעל פה, סדר כבדות ההפסק מן הקל אל הכבד הוא כמו בתנ"ך: , -- ; : . ויש סימנים בספרות התורה שבעל פה, שאין במקרא:
השתמשנו בסימן . . . לציין שמילה או מילים שהושמטו מציטטה מן המקרא, בין שהיה "וכו'", או "וגו'", או לא כל סימן במקור: הקדמונים היו בקיאים מאוד בתנ"ך, ולא היו עקיבים לסמן את כל מקום שדילגו על מילה או אפילו עשרות מילים. לצערנו, סימנים כאלו נחוצים לרוב הקוראים בימינו, שחזקתם שאינם יודעים את כל התנ"ך בעל פה.
וכן השתמשנו בסימן מרכאות כפולות לסמן תחילת ציטטה מן המקרא וסופה, כדי שיהיה ברור מה מן הפסוק ומה מן ההקשר בלשון הרמב"ם או בלשון המשנה (בעזרת ה' נמשיך לסמן את שאר הספרים באותו אופן). בלי זה, מי שאינו יודע כל התנ"ך בעל פה, לפעמים לא יידע מה בפסוק ומה לא; למשל, בהלכות תענייות א,ב: ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. כלומר, "לכם" לא מן הפסוק אלא מדברי הרמב"ם. כשלא מצאנו פסוק זהה לציטטה, הבאנו מראה מקום לפסוק או פסוקים הקרובים ביותר עם תוספת "ראה" בתחילת הסוגריים. ויש (?) כמה פעמים לומר שאין פסוק אפילו דומה לזה, אבל הבאנו את מה שאמור להיות פסוק במרכאות כפולות בכל זאת.
הבאנו מקורות הפסוקים בסוגריים רגילים ( ) בכל ספרי התורה שבעל פה. כוונתנו לסמן מספר הפרק ומספר הפסוק בכל ספרי התורה שבעל פה; עד כאן רק גמרנו משנה תורה והמשנה.
במקום להשתמש בסוגריים רגילים ( ) המקובלים לסמן מילים שנראה שצריך שלא לגרוס אותן, התשמשנו בסוגריים זוויתיים < >. כנהוג ברוב הדפוסים, השתמשנו בסוגריים מרובעים [ ] לסמן מילים שנראה שצריך לגרוס אותן אבל לא היו בדפוסים קודמים; במשנה תורה ובמשנה הסוגריים המרובעים מסמנים מספרי הלכות קטנות או משניות לפי הדפוסים הרגילים (בניגוד לכתבי היד).
בשם ה', אל עולם--נעשה ונצליח!
[an error occurred while processing this directive]