מדרש תנחומא -> במדבר

פרשת במדבר  נשא  בהעלתך  שלח  קרח  חקת  בלק פנחס מטות  מסעי

פרשת פנחס



סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז

סימן א
פנחס בן אלעזר. מה ראה הקדוש ברוך הוא ליחס פנחס אחר מעשה זה. שבשעה שנדקר זמרי עם כזבי, עמדו השבטים עליו ואמרו, ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ליחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. [לכן אמור הנני נותן לו וגו'. גדול השלום שנתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום. והתורה כלה שלום, שנאמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז). אם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום, וכן בשחרית שואלין לו שלום, ובערב שואלין לו שלום וקורין קריאת שמע וחותמין בשלום, הפורס סכת שלום. ובתפלה חותמין המברך את עמו ישראל בשלום]. לכן אמור הנני נותן לו וגו', שעדין הוא קיים. וכן הוא אומר, בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ז). והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ויכפר על בני ישראל. וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה. אלא ללמדך, שכל השופך דמן של רשעים, כאלו הקריב קרבן:

סימן ב
ושם איש ישראל המוכה וגו'. כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח, ופרסם זמרי לגנאי. עליהם נאמר, זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב (משל' י ז). זמרי בן סלוא נשיא בית אב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלשה שמות היו לזמרי, ואלו הן, זמרי בן סלוא, ושאול בן הכנענית, ושלומיאל בן צורישדי. זמרי, על שנעשה על אותה המדינית כביצה מוזרת. בן סלוא, שהסליא עון משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית, שעשה מעשה כנען. ומה שמו. שלומיאל בן צורישדי שמו. זמרי בן סלוא נשיא בית בית אב. הכתוב מתמיה עליו, פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח). אביו קנא על הזנות תחלה, שנאמר, ויקחו שני בני יעקב וגו' (ברא' לד כה), וזה פורץ גדר שגדר אביו. ושם האשה המוכה וגו'. להודיעך שנאתן של מדינים עד היכן היתה, שבת מלך הפקירו לקלון, שנאמר, ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור (במ' לא ח). צור גדול שבכלם והיה מלך והפקיר בתו, מי לא היה מפקיר. ולפי שבזה את עצמו והפקיר בתו בקלון, גרעו הכתוב וכתבו שלישי. אבל הוא מלך שבכלם, שנאמר, ראש אומות בית [אב] וגו':

סימן ג
וידבר ה' וגו', צרור את המדינים וגו'. למה. כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם בא להרגך, השכם להרגו. רבי שמעון אומר, מנין אתה אומר, שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו. שההורגו, בעולם הזה, יש לו חלק לעולם הבא. והמחטיאו, הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה. מצרים ואדומים קדמו בחרב. המצרים קדמו בחרב, שנאמר, אמר אויב ארדוף אשיג וגו' (שמ' יט ט). ואדום, שנאמר, ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (במ' כ יח). ושתים בעבירה, מואבים ועמונים. על אלו שקדמו אותן בחרב, נאמר, לא תתעב אדומי וגו', לא תתעב מצרי (דב' כג ח). אבל אלו שקדמו אותן בעבירה להחטיא את ישראל, נאמר, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי וגו' (שם שם ד). ובעולם הזה לא יצאו ידיהם, שנאמר, צרור את המדינים. צרור את המדינים מהו. אף על פי שכתבתי, כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום (שם כ י). לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם (שם כג ז). את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות. ואיזה. זה דוד, שנאמר, ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (ש"ב י ב). אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה תעבור על דברי, שאני כתבתי, לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה תעשה עמם גמילות חסד. אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז טז), שלא יהא אדם מותר על התורה. וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד וטובה. ולבסוף בא לידי בזיון, ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו' (ש"ב י ד), ובא לידי בזיון, ואחרי כן לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני עמון, ארבע אומות. וכתיב, וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור (שם שם ט). מי גרם לו. שבקש לעשות טובה עם מי שאמר לו הקדוש ברוך הוא, לא תדרוש שלומם וטובתם. לכך כתיב, צרור את המדינים. דבר אחר, צרור את המדינים. אף על פי שכתבתי בתורתי, כי תקרב אל עיר להלחם עליה לתפשה לא תשחית וגו' (דבר' כ יט), לאלו לא תעשה כן, אלא חבלו אילנותיהם. וכן את מוצא בשעה שהלך יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, ויסבו דרך שבעת ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם (מ"ב ג ט), התחילו בוכים, ויאמר מלך ישראל אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב (שם שם י). השיבו יהושפט, האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו וגו' (שם שם יא). להודיע רשעו של יהורם, שלא היה מודה בו, ולא הודה בו אל יהושפט, שנאמר, ויאמר יהושפט יש אותו דבר ה', וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום (שם שם יב). למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך. להודיעך ענותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות, אלא כחבר הדיוט. ויש אומרים, מפני שנגזרה עליו גזירה שיהרג עם אחאב, והיה הכתוב מונה לבנו מן אותה שעה, לפיכך לא נכתב מלך. ובשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל הנסים. כשראה מלך ישראל את אלישע, אמר אלישע למלך ישראל, מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך (שם שם יג). התחיל מתחנן לפניו, ויאמר לו מלך ישראל וגו' (שם), שלא שאל בו מימיו. ויאמר אלישע חי ה' וגו', ועתה קחו לי מנגן (שם שם יד-טו), וכל אותה הפרשה. ועוד אמר להם, המואבים נופלים בידכם, והכיתם כל עיר מבצר וגו' (שם שם יט). אמרו ליה, הקדוש ברוך הוא אמר, לא תשחית את עצה (דב' כ יט), ואתה אומר, וכל עץ טוב תפילו (מ"ב ג יט). אמר להם, על כל האומות צוה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר, ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם (מ"ב ג יח). שנאמר, לא תדרוש שלומם וטובתם (דבר' כג ז), אלו אילנות טובות. לכך נאמר, צרור את המדינים:

סימן ד
ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר וגו', שאו את ראש. כל מקום שנפלו, הוזקקו למנין. משל למה הדבר דומה. לזאב שנפל על הצאן, הוצרך בעל הצאן למנותם לידע כמה חסרו. דבר אחר, למה מנה אותן כאן. משל למה הדבר דומה. לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין. השלים שמירתו. כשהחזירן, צריך למנותן. כך כשיצאו ישראל ממצרים, מסרן הקדוש ברוך הוא למשה במנין, שנאמר, וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', שאו את ראש וגו' (במד' א א-ב). ואף כשיצאו כתיב, ויסעו בני ישראל (שם לג ה), הרי קבלן במנין. בא להפטר בערבות מואב, החזירם במנין. לכך נאמר, שאו את ראש:

סימן ה
לאלה תחלק הארץ. ומי הם. לעומדים בערבות מואב. והלא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב, ונתתי אותה לכם מורשה (שמ' ו ח). ומפני מה חלקה להם. לפי שצפוי לפני הקדוש ברוך הוא, ששש משפחות עתידות לכלות מהם. ומי הם. אלו שכתובים למעלה, ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית (בר' מו י), הרי ששה. כשאתה קורא לנמואל משפחת הנמואלי, אין שם לא אהד ולא צחר, אלא הרי חסרו. וכן בבנימין, בלע ובכר וגו' (שם שם כא), הרי עשרה. וכשאתה בא למנותן לבלע משפחת הבלעי, אינן אלא שבעה, הרי חסרו. וכן בבני גד, צפיון וחגי ושוני ואצבון (שם שם טז). וכשאתה מונה לצפון משפחת הצפוני, אין שם אצבון, הרי ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם. ואין זנות שאינה עושה את שלה. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים לכלות. וחלק אותה למי שעומדין על בורים לכך נאמר, לאלה תחלק הארץ:

סימן ו
אך בגורל וגו'. זה שאמר הכתוב, מדינים ישבית הגורל (משלי יח יח). לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב, זבולון לחוף ימים ישכון (ברא' מח יג), יששכר חמור גרם וגו' (שם שם יד), מאשר שמנה לחמו (שם שם כ), אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל. ומעשה נסים היה בגורל. אלעזר הכהן לובש אורים ותומים, וקלפי הגורלות לפני יהושע, שנאמר, ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלהינו (יהושע יח ו). ועד שלא יעלה הגורל, אלעזר אומר ברוח הקדש, גורל שבט פלוני עולה, שיטול במקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה, שנאמר, אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון (שם יט נא). וזו היתה יתירה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו, אני גורל שבט פלוני עליתי לו במקום פלוני. ומנין שהגורל מדבר, שנאמר, על פי הגורל:

סימן ז
ותקרבנה בנות צלפחד. אותו הדור הנשים היו גודרות מה שאנשים פורצין. שכן את מוצא שאמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב (שמ' לב ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר, ויתפרקו כל העם וגו' (שם שם ג), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה, וישובו וילינו עליו (במ' יד לו). ועליהם נגזרה גזרה, שאמרו, לא נוכל לעלות אל העם (שם יג לא). אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שהרי כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו' (שם כו סה), איש ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ. אבל הנשים, קרבו עצמן לבקש נחלה. ותקרבנה בנות צלפחד. ולכך נכתבה פרשה זו סמוך [למיתת מרים], שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים. דבר אחר, ותקרבנה בנות צלפחד וגו', גדולה להם וגדולה לאביהם, גדולה למכיר וגדולה למנשה, וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות צדקניות. ומה חכמתן, שלפי שעה דברו, שהיה משה עוסק בפרשת נחלות, שנאמר, לאלה תחלק הארץ. אמרו לו, אם כבן אנו, נירש כבן. ואם לאו, תתיבם אמנו. מיד, ויקרב משה את משפטן. צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להם. ולמה זמנו למשה באחרונה. שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה ארבעים שנה, הודיעו הקדוש ברוך הוא באלו לומר, הרי הנשים שלא נצטוו, ישבו ארבעים שנה עד שנשאו להגון להם:

סימן ח
ויקרב משה את משפטן. יש אומרים, שהפליא ממשה, שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא כחן. את מוצא שאמר דוד, זמירות היו לי חקיך (תהל' קיט נד), שקלות ורגילות עלי כזמירות. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, שסופך לטעות בדבר שהתנוקות של בית רבן יודעין בו. בשעה שהעלה הארון, טעה ונתנו על העגלה, שנאמר, ויביאו את ארון ה' (ויתנו אותו) אל עגלה חדשה (ש"ב ו ג). תלה הארון באויר, נשמטו הפרות מתחתיו. קרב עוזא לסמכו, ויכהו שם האלהים על השל (שם שם ז), מפני ששגגת התלמוד עולה זדון. מיד, ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא (שם שם ח). אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא אמרת, זמירות היו לי חקיך. לא למדת, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במ' ז ט). התחיל תוהא ואמר, פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט (דה"א טו יג). וכן משה על שאמר, והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דב' א יז), התיש הקדוש ברוך הוא כחו. משל לשולחני שאמר לתלמידו, אם יבאו לך סלעים לפרוט, פרוט. אם תבא מרגליות, הביאה לי. באת אצלו חוליא אחת של תינוקות, הוליכה לרבו. הלך רבו להראותה לאחר. אף כך אמר משה, הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. באו בנות צלפחד, והפליא ממנו, שנאמר, ויקרב משה את משפטן לפני ה'. כן בנות צלפחד דוברות. כך הוא הדין. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא כך אמרת, הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. הדין שאין אתה יודע, הרי הנשים יודעות אותו:

סימן ט
דבר אחר, ויקרב משה את משפטן. ריש לקיש אמר, יודע היה משה רבינו את הדין הזה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה. אמרו להן, דין של נחלה הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו. באו אצל שרי חמשים. ראו שכבדו אותם שרי עשרות, אמרו שרי חמשים, אף אנו יש גדולים ממנו. וכן לשרי מאות, וכן לשרי אלפים, וכן לנשיאים, השיבו כולן כענין הזה, שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר. אמר להם, הרי משה רבינו. באו אלו ואלו לפני משה. ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו. אמר משה, אומר להם את הדין ואטול את גדולתם. אמר להם, אף אני יש גדול ממני. לפיכך, ויקרב משה. השיבו, כן בנות צלפחד דוברות, שהודה הקדוש ברוך הוא דבורן. נתן תתן להן, מטלטלין ובכורת אביהם בנכסי חפר. נטלו שלשה חלקים, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ועל שהיה בכור נטל פי שנים. דבר אחר, נתן תתן להם. שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע בארץ כנען, שנאמר, ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון (יהושע יז ד). ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן, שנאמר, בנות צעדה עלי שור (ברא' מט כב), זה הירדן שנעשה כחומה, שלא יכנס לארץ. ואמר לו יעקב ליוסף, בנותיך נוטלות כאן וכאן. והעברת את נחלת אביהם להם. ואומר בירושה, ונתתם. ובבת, והעברתם, שמעברת נחלה משבט לשבט. והיתה לבני ישראל לחקת משפט. מלמד, שהנחלות יוצאין בדיינין. וידבר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה. מה ראה ליכתב זה אחר פרשת נחלות. אלא ששמע משה, נתון תתן להם, והיה סבור שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא. אמר הריני נכנס את ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא, גזירתי במקומה עומדת. עלה אל הר העברים הזה, וראית אותה ונאספת אל עמך וגו', אין אתה יפה מאחיך (בזרוע):

סימן י
וידבר משה, יפקוד ה' וגו'. ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך. כך שנו רבותינו, הרואה את הכושי, ואת הלוקין, ואת הקיפח, ואת הבהקנין, ואת דרניקוס, אומר, ברוך משנה הבריות. והרואה את הקיטע, ואת הסומא, ואת מוכה שחין, אומר, ברוך דיין האמת. אימתי. בשעה שהיו שלמין ונשתנו. אבל אם היו כן ממעי אמן, אומר, ברוך משנה בריותיו. והרואה בריות טובות ואילנות טובות, אומר, ברוך שככה לו בעולמו. אבל אם ראה אוכלסין הרבה של בני אדם, אומר, ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו. וכן אומר, לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה (איוב כח כה), כל בריה ובריה יש לו דעת בפני עצמו. תדע לך שהוא כן, משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו, ואומר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין בשל בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו. מנין. ממה שקראו בענין, שנאמר, יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו':

סימן יא
יפקוד ה' אלהי וגו'. זה שאמר הכתוב, האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני (ישע' מה יא). משל למה הדבר דומה. למלך שנשא אשה והיה לה שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך, אמר לו, בבקשה ממך תן דעתך על אשתך. אמר לו המלך, מה אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי. כביכול כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עד שאתה מצוני עליהם ואתה אומר, יפקוד וגו', צוה אותן עלי, שיהו זהירין בכבודי. מה כתיב למטה, צו את בני ישראל את קרבני לחמי. יפקוד ה'. מה ראה לבקש הצורך הזה אחר סדר נחלות. אלא כיון שירשו בנות צלפחד בנכסי אביהם, אמר משה, הרי השעה שאתבע צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שיירשו בני את כבודי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, נוצר תאנה יאכל פריה (מש' כז יח). בניך, ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד את שכרו, שנאמר, קח לך את יהושע בן נון. למה נמשלה תורה לתאנה. שרוב האילנות, הזית והגפן והתמרה נלקטין כאחד, והתאנה נלקטה מעט מעט. וכך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים. איש אשר רוח אלהים בו. לפי שאמרת, אלהי הרוחות לכל בשר, שאתה מכיר לכל אחד ואחד, יתמנה שיודע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו. וסמכת את ידך עליו, כמדליק נר מנר. ונתת מהודך, כמערה מכלי אל כלי. מה שאמרתי לך, ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר (במ' לו ט), הכבוד הזה אינו זז מבית אביך, שאף יהושע שיעמוד תחתיך, לפני אלעזר הכהן יעמוד:

סימן יב
וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי לאשי וגו'. ילמדנו רבינו, המנחות שהיו נקרבות על המזבח, כיצד היו נקרבות. כך שנו רבותינו, כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהם באות חמץ רבי מאיר אומר, השאור בודה לו מתוכו ומחמצה. רבי יהודה אומר, אף היא אינה מן המובחר, אלא מביא את השאור ונותן לתוך המים וממלא את המדה. אמר לו, אף היא היתה חסירה או יתירה. כל המנחות נלושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו. ואם החמיצו שיריה, עובר בלא תעשה, שנאמר, כל המנחה אשר תקריבו ממנה לה' וגו' (ויקרא ב יא). וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ואין לך חביב מן הקרבנות. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל, לא שאני צריך להם אמרתי לכם להקריב קרבנות. כל העולם כלו, שלי הוא. והבהמה שאתם מקריבים ממנה לפני, אני בראתי אותה. וכן הוא אומר, אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה (תהלי' נ יב). אמר רבי יהודה בר סימון, כל מה שצויתי לכם להקריב קרבני לחמי, לא שאני צריך לאכילה, שאין לפני לא אכילה ולא שתיה. אמר רבי סימון, שלש עשרה מדות רחמים כתוב בהקדוש ברוך הוא, שנאמר, ויעבור ה' על פניו וגו' (שמ' לד ו), יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. הוי, אם ארעב לא אומר לך. אמר רבי יהודה בר סימון, אמר הקדוש ברוך הוא, עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלש ברשותך, שבעה שאין ברשותך. אלו שהן ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים (דברים יד ד). ואלו שאינן ברשותך, איל צבי ויחמור ואקו וגו' (שם שם ה). שמא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים ובגבעות שתביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך. לא אמרתי לך, אלא ממה שיש ברשותך מן הגדילים על אבוסיך, הוי, אם ארעב לא אומר לך. אמר רבי יצחק, כתיב, את קרבני לחמי לאשי. וכי יש לפני אכילה ושתיה. אם אתה אומר שיש לפני אכילה ושתיה, למד ממלאכי השרת, שנאמר, משרתיו אש לוהט (תה' קד ד). היכן נזונין. רבי יודן בשם רבי יצחק אומר, מזיו שכינה הן נזונין, שנאמר, באור פני מלך חיים (מש' טז טו). אמר רבי שמעון בן לקיש, כתיב, עולת תמיד העשויה בהר סיני. וכי בהר סיני עשו עולה. אלא אם תאמר יש לפניו אכילה ושתיה, למד ממשה רבינו. ראה מה כתיב בו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (שמו' לד כח). אלו היה לפני אכילה ושתיה, היה אוכל ושותה ממה שאני אוכל ושותה. ומה משה שהלך בשליחותו ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. הוי, אם ארעב לא אומר לך וגו' (תה' נ יב). אמר רבי חייא בר אבא, כך אמר הקדוש ברוך הוא, בריותי אינם צריכים לבריותי. מימיך שמעת שאמר השקו את הגפן הזה יין והיא עושה היין הרבה, השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה. בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי. אמר רבי ינאי, בנוהג שבעולם, זה שעובר על גב הנהר, אי אפשר לו שלא ישתה שנים ושלשה לוגין מים. ואני כל הימים מלא שעלי, שנאמר, מי מדד בשעלו מים (ישע' מ יב). ואני על לוגך כתבתי, בקדש הסך נסך שכר לה', שהוא לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות. בהמה אחת בראתי בעולמי ואין אתה יכול לעמוד במזונותיה. ואיזו. זו בהמות בהררי אלף (תהלים נ י). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ורבנן. רבי יוחנן אמר, בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים היא רועה בכל יום, שנאמר, כי בול הרים ישאו לו (איוב מ כ). רבי יהושע בן לוי אומר, בהמה רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לעתיד לבא, שנאמר, והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר (ישעיה סה י). ורבנן אמרי, היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלים לה בהמות בכל יום והיא אוכלת. מה טעם. דכתיב, וכל חית השדה ישחקו שם. אפשר דאית בעיר אכיל בעיר. אמר רבי תנחומא, גדולים מעשה אלהינו ומה מתוקנים מעשיו. ומהיכן הוא שותה. רבי יהושע בן לוי ורבנן. רבי יהושע בן לוי אומר, כל מה שהירדן עושה לששה חדשים הוא שותה אותן גמיעה אחת, שנאמר, הן יעשוק נהר לא יחפוז וגו'. ויש לה בהן כדי לכלוך פה. ומהיכן הוא שותה. תני רבן שמעון בן גמליאל, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (ברא' ב י), ושמו יובל, שנאמר, ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז ח). וממנו שותה. תני רבי חייא בשם רבי מאיר, ואולם שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך (איוב יב ז). שאל נא בהמות, זו הבהמה. ועוף השמים, זו זיז שדי. או שיח לארץ ותורך, ויספרו לך דגי הים (איוב יב ח). שיח לארץ, זו גן עדן. דגי הים, זה לויתן. מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (שם שם ט). מלך אחד היה לך ושמו שלמה, שנאמר, ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח, עשרה בקר בריאים וגו' (מ"א ה ב-ג). אמר רבי יהודה בר זבידה, אלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת עושה לו בכל יום כזה, זו סבורה שאצלה הוא סועד. (רבי) נחמיה הפחה (אומר,) לא היה יכולת בו לעמוד [ על סעודתו, שנאמר], ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד וגו' (נחמי' ה יח). אמר הקדוש ברוך הוא, בני, לא מפני שיש לפני אכילה ושתיה אמרתי לכם, אלא בשביל הריח, שתהיו ערבין ונותנין לפני לריח ניחוח:

סימן יג
תשמרו להקריב לי במועדו. זה שאמר הכתוב, צדיק אוכל לשובע נפשו (משל' יג כה). זה אליעזר, שאמר לרבקה, הגמיאיני נא מעט מים (בר' כד יז), כדי גמיאה. ובטן רשעים תחסר (מש' יג כה), זה עשו, שאמר ליעקב, הלעיטני נא (ברא' כה ל). אמר רבי יצחק בר זעירא, פער פיו כגמל, ואמר, אפתח פי ואתה מכניס. התם תנינן, אין אובסין את הגמל ואין דורסין, אבל מלעיטין. דבר אחר, צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, שכתוב בה, ותאכל ותשבע ותותר (רות ב יד), שהברכה שרתה בפיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר, אלו הגוים. מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו. אמר רבי דוסתאי, אותי זימן לאותו סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה. נטל את הטבלה מלפנינו שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף, ושברה, אמרתי לו, מפני מה עשית כך. אמר לי, אתם אומרים, שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם. אם אין אנו אוכלין עכשיו, אימתי אנו אוכלין. קראתי עליו, ובטן רשעים תחסר. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימם שנים. לא שניהם בבת אחת אלא, את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. אמר רבי יהודה בר סימון, מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון. כיצד. תמיד של שחר מכפר על עונות שנעשו בלילה. תמיד של בין הערבים מכפר על עונות שנעשו ביום. מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון, שנאמר, צדק ילין בה (ישע' א כא). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, אתם מקריבים לפני לחם הפנים. לעולם הבא, אני אערוך לכם שלחן גדול ויהיו עובדי עבודה זרה רואין ובושין, שנאמר, תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' (תהל' כג ה). וכן הוא אומר, הנה עבדי יאכלו וגו' (ישע' סה יג):

סימן יד
צו את בני ישראל. זה שאמר הכתוב, שדי לא מצאנוהו שגיא כח וגו' (איוב לז כג). וכתיב, הן אל ישגיב בכחו (שם לו כב). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו. אלא, כשהוא נותן לישראל, נותן להם לפי כחו. וכשהוא מבקש מהן, אין מבקש אלא כפי כחן. ראה מה כתיב, את המשכן תעשה עשר יריעות (שמו' כו א). לכך כתיב, שדי לא מצאנוהו שגיא כח. וכשהוא נותן להם, לפי כחו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק חופה מענני כבוד, שנאמר, וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו' (ישעיה ד ה). ואומר, כי על כל כבוד חופה (שם). עשן בחופה למה. שכל מי שנותן עיניו עשונות וצרות בתלמידים בעולם הזה, מתמלא חופתו עשן לעולם הבא. אש בחופה למה. מלמד, שכל צדיק וצדיק מתנוגה מחופתו של חברו מעולה ממנו, נוגה שזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו. לכך כתיב, הן אל ישגיב בכחו. כשביקש מהם, לא ביקש אלא לפי כחם, שנאמר, ואתה תצוה את בני ישראל וגו' (שמ' כז כ). וכשהאיר להם, לפי כחו, שנאמר, וה' הולך לפניהם יומם (שם יג כא). לעתיד לבא, קומי אורי וגו' (ישע' ס א). וכתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה (שם ל כו). הוי, הן אל ישגיב בכחו. כשביקש מהם, לא ביקש אלא לפי כחן, שנאמר, ראשית בכורי אדמתך (שמות כג יט). וכשנותן להם, לפי כחו, שנאמר, ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר וגו' (יחז' מז יב). מהו לחדשיו יבכר. שכל אילן ואילן מחדש בכורים כל חדש וחדש, לא כבכורי חדש זה בכורי חדש אחר. כשבקש מהן, לא בקש אלא כפי כחם, שנאמר, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' (ויק' כג מ). וכשהוא נותן, לפי כחו, שנאמר, אתן במדבר ארז שטה (ישע' מא יט). וכתיב, תחת הנעצוץ יעלה ברוש (שם נה יג):

סימן טו
ביום השמיני עצרת. ילמדנו רבינו, מהו לאכול בחג חוץ לסוכה. כך שנו רבותינו, רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים, אין לדבר קצבה, חוץ מליל יום טוב האחרון בלבד. ולמה התירו חכמים להפטר מהסוכה ביום טוב האחרון של חג. אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללין לטללים, וביום טוב האחרון היו מתפללין לגשמים. ולכך נפטרין מן הסוכה, כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם. ואף על פי כן יום טוב האחרון עולה לימות החג. למה. שכך כתיב, עצרת תהיה לכם. והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום, כשם שעצרת אחר הפסח חמשים יום. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבא לכאן, אלא עד שהן אצלי, יעשו עצרת. מנין. ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת:

סימן טז
ביום השמיני עצרת. זה שאמר הכתוב, יספת לגוי ה', יספת לגוי נכבדת רחקת כל קוצי ארץ (ישעיה כו טו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו לפניך פר אחד. לא דיים שלא הקריבו, אלא אמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד). והוספת שלוה לדור הפלגה, שמא כבדך אחד מהם. לא דיים שלא כבדוך, אלא אמרו, הבה נבנה לנו עיר (ברא' יא ד). וכן לסדומיים וכן לפרעה, וכן לסנחריב, וכן לנבוכדנצר. שמא הקריב אחד מהם איל אחד או פר אחד. לא דיים שלא הקריבו לפניך, אלא הכעיסוך. ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד. לישראל, שנאמר, יספת לגוי. ואין גוי אלא ישראל, שנאמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד (דה"א יז כא). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עליך ליתן לנו מועדים, ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות כראוי. נכבדת, נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך, שנאמר, ובראשי חדשיכם. נתת לנו הפסח, הקרבנו לך. עצרת, הקרבנו לך, ראש השנה, הקרבנו לך. יום הכפורים, הקרבנו לך. וכן בחג. אפילו מועד אחד לא בטלנו הקרבנות. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להקריב לפניך קרבנות ולכבד אותך. יספת לגוי ה', נכבדת. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, איני מחסר אתכם ימים טובים, אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר, ביום השמיני עצרת. ביום השמיני עצרת, זה שאמר הכתוב, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תה' קט ד). את מוצא בחג, שישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הרי אנו מקריבים שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו. ולא דיים שאין אוהבין אותנו, אלא שונאין אותנו, שנאמר, תחת אהבתי ישטנוני. לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא, כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות, על אומות העולם הייתם מקריבים שבעים פרים. אבל עכשיו, הקריבו על עצמכם, שביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד איל אחד. משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים, וזמן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו, כבר יצאנו ידי חובותינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במה שתמצא, בליטרא של בשר או ליטרא של דג או ירק. כך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל, כל קרבנות שהקרבתם בשבעת ימי החג, על אומות העולם הייתם מקריבים. אבל ביום השמיני, נגלגל אני ואתם במה שאתם מוצאין, בפר אחד ואיל אחד:

סימן יז
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. מה ראה להיות פוחת בכל יום. אלא למדך תורה דרך ארץ מן הקרבנות, שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו, ביום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי גבינה, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטניות. ביום השמיני עצרת תהיה לכם. מהו לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, השמחה נאה לכם, המועדים נאים לכם, יום טוב נאה לכם. לכך נאמר, עצרת תהיה לכם. מעשה בגוי אחד ששאל את רבי עקיבא, ואמר לו, למה אתם עושים מועדים. לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (ישעי' א יד). אמר לו רבי עקיבא, אילו אמר, חדשי ומועדי, הייתי אומר כך. אלא אמר, חדשיכם ומועדיכם. (אלא) בשביל אותם מועדות שעשה ירבעם, שנאמר, ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים וגו', ויעש חג לבני ישראל (מ"א יב לב-לג). אבל המועדים האלה, אינן בטלים לעולם, ולא החדשים. למה. שהם להקדוש ברוך הוא, שנאמר, אלה מועדי ה' (ויק' כג ד). וכתיב, וידבר משה את מועדי ה' (שם שם מד). ולכך אינם בטלים לעולם. ועליהם נאמר, סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז

פרשת במדבר  נשא  בהעלתך  שלח  קרח  חקת  בלק פנחס מטות  מסעי


   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך