מדרש תנחומא -> במדבר

פרשת במדבר  נשא  בהעלתך  שלח  קרח חקת> בלק  פנחס  מטות  מסעי

פרשת חקת



סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

סימן א
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולגדולתו אין חקר, ולנפלאותיו אין מספר, דכתיב, כונס כנד מי הים וגו' (תה' לג ז). ומהו כונס כנד מי הים. בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולםם, אמר ליה (לנאד) [לשר] של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית. אמר לפניו, רבונו של עולם, די שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות. בעט בו והרגו, שנאמר, בכחו רגע הים, ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב). את מוצא ששר של ים, רהב שמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא. כבשן ודרכן, וכך קבלן הים, שנאמר, ודורך על במותי ארץ, ה' [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג). שם לים חול, בריח ודלתים, שנאמר, ויסך בדלתים ים וגו', ואשים בריח ודלתים (איוב לח ח-י). וכתיב, האותי לא תיראו נאם ה', אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים (ירמ' ה כב). ואמר, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא). אמר ליה הים, רבונו של עולם, אם כן יתערבו מימי המתוקים במלוחים. אמר לו, לאו, כל אחד ואחד יהא לו אוצר בפני עצמו, שנאמר, נותן באוצרות תהומות (תהל' לג ז). ואם תאמר, שזה תמה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים. הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעינות ואינן מתערבין זה בזה. מי עינים, מלוחים. מי אזנים, שמנים. מי חוטם, סרוחים. מי הפה, מתוקים. ומפני מה מי עינים מלוחים. שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, (מיד) מסתמא. אלא על שהן מלוחים, פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים שמנים. שבשעה שאדם שומע באזניו שמועה קשה, אלמלא תופשה באזניו, היא מתקשרה בלבו ומת. ומתוך שהן שמנים, מכניס בזה ומוציא בזה. מפני מה מי החוטם סרוחין. שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחין שמעמידין אותו, מיד מת. ומפני מה מי הפה מתוקין. פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו ומקיאה, אם אין מי הפה מתוקין, אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בתורה, וכתיב בהו, ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהל' יט יא). לפיכך מי הפה מתוקים. והרי דברים קל וחמר. ומה מלא הסיט, יש בו כמה מעינות. הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר בו, זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר (שם קד כה). מהו. ללמדך, שבכל דבר, הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה. ופעמים שהוא עושה שליחותו על ידי צפרדע, ופעמים על ידי יתוש, ופעמים על ידי צרעה, ופעמים על ידי עקרב. אמר רבי חנן דצפורי, מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן, וזימן לו הקדוש ברוך הוא שם צפרדע אחת ועבר עליה, והלך אותו עקרב ועקץ את האדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית כוזבא. כיון שבא השרב, נטל עשב וקשרו בראשו. אתא עליה חד חיויא גבור, קם וקטליה. עבר עליה חד חבר, חמא חיויא קטיל. אמר ליה, מאן קטיל הדין חיויא. אמר ליה, אנא. אסתכל בעשבא דברישיה. אמר לה, מרים את עשבא דברישך ואת משביח. עבד הכי. קרב לגביה, ולא הספיק ליגע בו, עד שנשר אברים אברים. רבי ינאי היה יושב ופושט בשער עירו. ראה נחש מרתיח ובא לעיר. מן דמוקמין ליה מן הכא, אזיל להכא. אמר, כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו. כיון שנכנס לעיר, נפל הברה בעיר, פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת. רבי (יצחק בן) אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימה דקיסרי, מצא קוליא אחת מושלכת בדרך. הוה מצנע ליה מן הכא, הדר משכח לה מן הכא. מן דמצנע מן הכא, הדר משכח ליה מן הכא. אמר כמדומה אני, שזו מתוקנת לעשות שליחותה. בתר יומין עבר בלדרים, נכשל בה, נפל ומת. בדקו אחריו, מצאו בידו כתבין בישין על יהודאין. מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פקח ואחד סומא. ישבו לאכול. פשטו ידיהם לעשב השדה ואכלו מהם. זה שהיה פקח, נסתמא. וזה שהיה סומא, נתפקח. לא זזו משם, עד שזה נסמך על זה שהיה מסמכו, מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. כשהיה אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חברו, הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו. הלך אותו האיש נטל אותו עשב שנפל מן הצפור, הלך להחיות בו את המתים כשהגיע לסולמה של צור, מצא אריה מת מושלך בדרך, והניח אותו העשב על פיו והחיהו. עמד הארי ואכלו. מתלא אמר בן סירא, טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטי לך. מעשה בשיחין, אחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו באר של מרים, וטבל ונתרפא. טיטוס הרשע נכנס בבית קדשי הקדשים כשהוא מחרף ומגדף. עמד וגדר את הפרכת, ונטל ספר תורה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהם. שלף את חרבו וקצץ את הספר, ונעשה נס, והתחיל הדם מבצבץ ממנו. התחיל משתבח לומר, שעצמו הרג. התחיל מתגבר והולך. כיון שהגיע לים, היה הים הולך וסוער. אמר, אלהיהם של אלו אין גבורתו אלא בים. עמד פרעה, בים טבעו וכן לסיסרא. עכשיו אם הוא רוצה, הרי היבשה ביני לבינו ונראה מי נוצח. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, רשע בן רשע, בריה פחותה וקלה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם. [נכנס יתוש בחוטמו, ועמד בחוטמו שלש שנים. וכיון שהיה עובר במקום שהנפחים עושין מלאכתן, כד הוה שמע קלא דמרזפתא, הוה נח. כל דהוה עבר קמיה נכרי, הוה אגיר בארבע זוזי, ואמר ליה מחי קמי כוליה יומא במרזפתא. וכדין הוה עביד כל יומא, והוה יהיב ארבע זוזי. וכד עבר עליו בר ישראל, ואומר לו, קח והכה על המקום ואני אתן את שכרך, והיה מכה כל אותו היום. כיון שבא ליפטר ממנו, אומר לו היהודי, תן לי שכרי. והיה משיבו ואומר לו, מסתייך דקא חזית בשנאך. כך היה עושה בכל יום, שלש שנים. כיון שמת, קרעו ראשו ומצאו שנעשה כמין גוזל וכצפור דרור, והיו צפורניו קשין כנחשת, ומת במיתה משונה]. ולמה נקרא [שמה] בריה שפלה. שמכניס ואינו מוציא. ופעמים על ידי צרעה, דכתיב, ושלחתי את הצרעה (שמו' כג כח). אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כששלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה לפני ישראל להרוג את האמוריים, ראה מה כתיב בהם, ואנכי השמדתי את וגו' (עמוס ב ט). היתה הצרעה נכנסת לתוך עינו של ימין ושופכת ארסה, והיה מתבקע ונופל ומת. שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו, ושולח להם בריה קלה להפרע מהן, להודיעם שאין גבורתם ממש. וכן לעתיד לבוא, עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע מן אומות העולם על ידי דברים קלים, שנאמר, והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב (ישע' ז יח). וכתיב, ובאו ונחו כלם בנחלי הבתות וגו' (שם שם יט):

סימן ב
שאלתא, דמחייבים כל בית ישראל לאפרושי מן מדעם מסאבא, שנאמר, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' (ויקר' כ כה). ולא מיבעיא מן מדעם מסאבא, דאסור לישראל לבשולי בהון עד דמיפלט להו כל חד וחד, שנאמר, כל דבר אשר יבא באש וגו' (במ' לא כג). והשפודין והאסכלאות דאשתמשן בהון גוים, לא משתריין עד דציילין בנורא, כדתנן, השפוד והאסכלא מלבנו באור. ועד כמה מלבנן. עד דמסיר קליפתן. היורות והקונקומוסין ומחמי חמין דשמישו על ידי ריתוח, צריך לפלוטינהו ברותחין. ואף על גב דקומקא לאו דרכיה לבשולי ביה, כיון דזמנין דלא משכח מאנ' ומקרי ומבשל ביה. ויורה דאין ראש צפור דרור יכול ליכנס לתוכה, לא צריך לפלוטיה. דתניא, כוספן של נכרים שהוחמו חמין ביורה גדולה, אסור. ביורה קטנה, מותר. ואי זו היא יורה קטנה. כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס לתוכו. והיכי מיפליגו להו ברותחין. מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ויורה גדולה מאי. כי הא דההיא ההיא דודא דהוה ליה לרב עוקבא, עבד לה גדנפא דלישא ומליא מיא וארתחא. וכפא צריך למשדייה בגויה דדודא ולטפויה. קערות שתשמישן בכלי שני, כי נטל מיא מדוד' ושדי עלוהי, שפיר דמי. ואף על גב דמפלט להו, צריך לאטבלינהו במיא. דתניא, וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה, והדר משתמש בהו ישראל. מנא הני מלי. אמר רבא, דאמר קרא, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וגו' (במד' לא כג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת. ותני בר קפרא, ממשמע שנאמר, אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי. תלמוד לומר, וטהר. אם כן מה תלמוד לומר מי נדה. מים שהנדה טובלת בהן. וכמה שיעורה. ארבעים סאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אפילו הלוקח כלים חדשים מן הנגר, צריכין טבילה. כלים ישנים, מלבנן באור והוו להו כחדשים, ואפילו הכי צריכין טבילה. מתקיף לה רב ששת, אם כן אפילו סתמה נמי. אמר לו רבא, כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב, כל דבר אשר יבא באש. רבי יצחק בר אבין הוה ליה ההוא מאנא דפחרא חדתא מגוי, סבר לאטבולה. אמר ליה ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה, הכי אמר רבי יוחנן, כלי מתכות אמורין בפרשה, שנאמר, אך את הזהב ואת הכסף (במ' לא כב). אבל הני, מאני דפחרא נינהו, חדשים צריכין טבילה, ישנים אין צריכין טבילה, שאין יוצאין מידי דפין לעולם, שנאמר גבי חטאת, וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). ברם צריכין, הני קערות דקוניא דאשתמשו בהון חמירא ברותחין, מהו, אית להו פליטא או לא, משום דמעקרייהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא, מגין ההוא שעייא דקוניא עליהן ולא בלע חרס, משום דהאי קוניא כעין מתכת הוא וסגי ליה בפליטה, או דילמא לא מגין ובלע חרס, לית ליה תקנתא. תא שמע, דבעי מניה ממרימר לענין חמץ בפסח, הני מאני דקוניא מי אית להו פליטא ושרי לאשתמושי בהון בפסחא או לא. היכי דאית בהו [קרטופני, לא קמבעיא לן, דמצרף צריפן. כי תבעי לך חיורי ואוכמי, מאי. אמר לה, חזינא להו דמדייתי, ומדמדייתי ודאי בלעו, (ס"א דכי רמה בהוא חמימי מדייתי ש"מ בלען), הלכך ככלי חרס דמיין]. והני מילי, לענין חמץ בפסח ולענין בשולי גוים, דתשמישיהו ברותחין. אבל לענין יין נסך או חמץ בפסח דתשמישייהו בצונן, ירוקא אסיר, משום דמצריף. אוכמי וחיורי, אית בהו קרטופני, אסור. לית בהו קרטופני, בשפשוף בעלמא סגי ליה, ככלי מתכות דמו, דקיימא לן הלכתא כוותיה דרב זביד. דאמר רב זביד, הני מאני דקוניא, חיורי ואוכמי שרי, ירוקי אסיר. ואי אית בהו קרטופני, אסיר כלהו. וכן הלכתא:

סימן ג
זאת חקת התורה. זה שאמר הכתוב, מי יתן טהור מטמא, לא אחד (איוב יד ד). כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מן העולם הז. מי עשה כן. מי גזר כן. מי צוה כן. לא אחד. לא יחידו של עולם. תמן תנינן, בהרת כגריס, טמא. מאי כגריס, כחצי פול, באדם, טמא. פרחה בכלו, טהור. מי עשה כן. מי גזר כן. מי צוה כן. לא אחד. לא יחידו של עולם. תמן תנינן, האשה שמת ולדה בתוך מעיה, והושיטה חיה את ידה ונגע בה, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית, הבית טהור. יצא מתוכו, הבית טמא. מי עשה כן. מי צוה כן. מי גזר כן. לא אחד. לא יחידו של עולם. תמן תנינן, כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף, מטמאין בגדים. היא גופה מטהרת בגדים. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי:

סימן ד
[זאת חקת התורה. רבי תנחום בר חנילאי פתח], אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב ז). וכי אמרות הקדוש ברוך הוא אמרות, ואמרות בשר ודם אינן אמרות. אלא בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה, ובני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קלוסיהן. אמר להם, למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות ומכניס לכם אמת של מים. וישן לו ולא עמד. היכן הוא והיכן אמרותיו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מאמר אלהים אמת, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמרות ה' אמרות טהורות. רבי יהושע בן לוי אומר, מצינו שעקם הכתוב שנים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו, שנאמר, מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (בראשי' ז ח), ולא כתיב, מן הבהמה הטמאה. אמר רבי יודן, כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני טהרה, שנאמר, את הגמל. כי לא מפריס פרסה הוא (ויק' יא ד) אין כתיב, אלא כי מעלה גרה הוא. את הארנבת. כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב, כאן אלא כי מעלת גרה. את החזיר. כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם ואומר, אתה ה' תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם (תה' יב ח). אתה ה' תשמרם, נטר אורייתהון בלבהון. תצרנו מן דרא דהוא חייב כליה. ואחר כל השבח הזה, יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין. הוא שדוד אומר, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים, בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (תהל' נז ה). נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה. אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע. בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, שנאמר, היסגירוני בעלי קעילה בידו (ש"א כג יא). ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים, שנאמר, בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תה' נד ב). באותה שעה אמר דוד, רומה על שמים, אלהים (שם נז ו), סלק שכינתך מביניהם. אבל דורו של אחאב, כולן עובדי עבודה זרה היו. ועל ידי שלא היו בהן דלטורין, יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שאמר עובדיהו לאליהו, הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים (מ"א יח יג). אם לחם, למה מים. אלא שהיה מים קשה להביא להם יותר מן הלחם. ואליהו מכריז בהר הכרמל, אני נותרתי נביא לה' לבדי (שם שם כב). וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא. אמר רבי שמואל בר נחמן, אמרו לו לנחש, מפני מה אתה מצוי בין הגדרות. אמר להם, אני פרצתי גדרו של עולם. ומפני מה אתה הולך ולשונך שותת. אמר להם, היא גרמה לי. ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה, ואתה נושך וממית. שנאמר, אם ישך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון (קהל' י יא). אפשר דאנא עביד כלום דלא מתאמר לי מן עליותא. ומפני מה את נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין. אמר להם, ולי אתם אומרים. אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ולמה נקרא שמו שלישי. שהוא הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ובימי שאול נהרגו ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקבלו, ואחימלך שנאמר עליו, ואבנר בן נר. ולמה נהרג. רבי יהושע בן לוי אומר, על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדא הוא דכתיב, וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (ש"ב ג יב). כתב, מן אבנר לדוד. ורבי שמעון בן לקיש אמר, על ידי שעשה דמן של נערים הפקר, שנאמר, ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שם ב יד). ורבנן אמרי, על ידי שהמתין לשאול להתפייס מדוד, שנאמר, ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך (ש"א כד יא). אמר לה, אבנר, מה את בעי מן גלימא, אמרת בסירה הועדת. כיון דאתי לגבי מעגל, אמר לה, הלא תענה אבנר, בכנף מעיל אמרת, בסירה הועדת. חנית וצפחת, בסירה מי הועדו. ויש אומרים, על שהיתה בידו ספק למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה:

סימן ה
רבי חנין בן פזי פתח קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה. שבע פרות, שבעה שריפות, שבעה הזאות, שבעה כבוסין, שבעה טמאין, שבעה טהורין, שבעה כהנים. אם יאמר לך אדם, חסרים הן. אמור לו, משה בכלל היה, שנאמר, וידבר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת התורה:

סימן ו
רבי יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהל' ז כג). אמרתי אחכמה. כתיב (כאן), ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורחב לב וגו' (מ"א ה ט). [אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק, משל למלך שהיה לו אוהב, והיה המלך אוהבו יותר מדאי. אמר ליה המלך, שאל ממני כל מה שתרצה ואני נותן לך. והיה אותו אוהב, חכם גדול. אמר, אם אשאל שיעשה אותי דוכוס, הוא עולה בידי. אם אשאל שיעשה אותי אפרכוס, עולה בידי. אלא הריני שואל דבר שכל הגדולות טפילות לה. מיד השיב ואמר למלך, הואיל ואמרת לי שאשאל לפניך [דבר], שואל אני ממך שתשיאני בתך. אמר ליה המלך, חייך, בכך אני רוצה, הרי בתי בתוך ביתך. כך בשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא לשלמה, שאל מה אתן לך (מ"א ג ה). אמר שלמה, מה אשאל. אם אשאל כסף וזהב, הוא שעולה בידי. אם אשאל את המלכות, הוא שעולה בידי. אלא הריני שואל דבר, שכל הדברים טפלין לו. מיד אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חכמה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, חייך, יפה שאלת ששאלת חכמה, שכל הדברים טפלין לה, הכסף, והזהב טפלין לה, שנאמר, טוב פריי מחרוץ ומפז, ותבואתי מכסף נבחר (מש' ח יט). והמלכות טפלה לה, שנאמר, בי מלכים ימלוכו (שם שם טו), והרי הכל נתון לך. לכך כתיב, ויתן אלהים חכמה לשלמה (מ"א ה ט), שנתן לו החכמה במתנה. כחול אשר על שפת הים (שם). רבנן אמרי, מלמד, שהיתה חכמתו של שלמה שקולה כנגד כל ישראל, שנמשלו כחול, שנאמר, והיה מספר בני ישראל כחול הים (הוש' ב א). כיצד. החכמים יש בהם דעת, והזקנים יש בהם דעת, והילדים יש בהם דעת, והן מחולקין זה מזה. ואם יעמדו כל ישראל לצד אחד ושלמה לצד אחד, חכמתו גדולה משלהן. ורבי לוי אומר, כשם שהחול היה עושה לו סייג וגדר שלא יצא וישטוף את העולם, כך היתה חכמתו עומדת בפני יצרו שלא יחטא]. מתלא אמרי, דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת. עיר פרוצה אין חומה (מש' כה כח). כעיר פרוצה באין חומה, כך איש אשר אין מעצור לרוחו (שם). ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה יא). ומה היתה חכמתן של בני קדם. שהיו יודעים במזלות, וערומים בטייר. אמר רבן שמעון בן גמליאל, בשלשה דברים אני אוהב את בני המזרח. כשנושקין, אינן נושקין בפה אלא ביד. וכשחותכין בשר, אין חותכין על גב היד אלא בסכין ולא ביד. וכשנוטלין עצה, אין נוטלין עצה אלא בשדה, שנאמר, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (ברא' לא ד). [ו] מכל חכמת מצרים (מ"א ה י). מה היתה חכמתם של מצרים. את מוצא כשבקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה. אמר לו, שלח לי אומנין בשכרן, שאני מבקש לבנות בית המקדש. מה עשה פרעה. כנס אצלו כל אצטרולגין שלו ואמר להם, צפו וראו בני אדם שעתידין למות בשנה הזו, ואשלחם אצלו, [כדי שאבא עליו בתרעומת, ואומר לו, תן לי דמים מאומנין שהרגת]. כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה. נתן להם תכריכיהן ושלחן והחזירן אצלו. שלח לו לומר בידם, לא היה לך תכריכיהן לקבר בהן את מתיך. הרי הם ותכריכיהן, לך קבור מתיך. לכך נאמר, מכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול (מ"א ה יא). מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו. את מוצא, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להם, נעשה אדם בצלמנו (ברא' א כו). אמרו לפניו, מה אנוש כי תזכרנו (תה' ח ה). אמר להם, אדם שאני רוצה לבראות, תהא חכמתו מרובה משלכם. מה עשה. כנס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניהם. אמר להם, מה שמותם של אלו. לא ידעו. כיון שברא אדם, העבירן לפניו, אמר ליה, מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה חמור, ולזה גמל, ולזה נשר, וכן כלם, שנאמר, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו' (ברא' ב כ). אמר ליה, ואתה מה שמך. אמר ליה, אדם. ולמה. שנבראתי מן האדמה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אני מה שמי. אמר ליה, ה'. למה. שאתה הוא אדון לכל הבריות, היינו דכתיב, אני ה' הוא שמי (ישע' מב ח), שקרא לי אדם הראשון. הוא שמי, שהתניתי ביני ובין בריותי. מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר, משכיל לאיתן האזרחי (תה' פט א). והימן, זה משה, שנאמר, בכל ביתי נאמן הוא (במד' יב ז). וכלכל, זה יוסף, שנאמר, ויכלכל יוסף (בר' מז יב). אמרו המצרים, כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו. מה עשו לו. הביאו לו שבעים פתקין כתבו עליהן שבעים לשון והיו משליכין לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו. ולא עוד, אלא שהיה מדבר בלשון הקדש, שלא היו יודעים, ולא היה בהן כח לשמוע, שנאמר, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהל' פא ו). ודרדע, זה דור המדבר, שהיה בהן דעה. בני מחול, אלו בני ישראל, שמחלה להם השכינה במעשה העגל. וידבר שלשת אלפים משל (מ"א ה יב). אמר רבי שמואל בר נחמן, חזרנו על כל המקראות ולא מצאנו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים. אלא מלמד, שכל פסוק ופסוק יש בו שנים ושלשה טעמים, כמה דאת אמר (נזם זהב באף חזיר ( משלי יא כב)), נזם זהב וחלי כתם (שם כה יב). ורבנן אמרי, שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק, אלף וחמשה טעמים על כל משל ומשל. ויהי שיריו אין כתיב כאן, אלא שירו (מ"א ה יב), שירו של משל. וידבר על העצים (שם שם יג). וכי אפשר לאדם לדבר על העצים. אלא אמר שלמה, מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב. על ידי שהגביה עצמו כארז, לקה בצרעת. כיון שהשפיל עצמו כאזוב, נתרפא על ידי אזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף (שם). וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה ועל העוף. אלא אמר שלמה, מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין והעוף בסימן אחד. על שהבהמה נבראת מן היבשה, שנאמר, תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש (ברא' א כד), נתרת בשני סימנים. עוף שנברא מן הרקק, נתר בסימן אחד. כתוב אחד אומר, מן היבשה. וכתוב אחד אומר, מן הים. מן היבשה, ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (בר' ב יט). ומן המים, דכתיב, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (שם א כ). בר קפרא אמר, מרקק שבמים נבראו. ורבי אבון בשם רבי יוסי הגלילי אומר, אף על פי כן רגלוהי דתרנגולא דמיין לפרצופיה דנונא. ועל הרמש (מ"א ה יג). וכי אפשר לדבר על הרמש. אלא אמר שלמה, מפני מה שמנה שרצים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שרצים פטור. מפני שיש להם עורות. ועל הדגים (שם). וכי אפשר לומר כן. אלא אמר שלמה, מפני מה בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אין טעונים שחיטה. הורה יעקב איש כפר גבוריא בצור, על הדגים שטעונין שחיטה, ושמע רבי חגי שלח לאתוייה. אמר לה, מנן הוריתי', אמר ליה מן הכא, ויאמר אלהים ישרצו המים וגו' (בר' א כ). מה עוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונין שחיטה. אמר להו, ארבעתיה דלקי. אמר, בר אינש דאמר מילא דאורייתא לקי. אמר ליה, לא הורית טב. אמר לה, מנין. אמר לה, מהכא, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם (במד' יא כב). אלו טעונין שחיטה, ואלו טעונין אסיפה. אמר לה, חבוט חביטך, דהיא טבא בקלטא. הורה יעקב איש כפר גבוריא בצור, על בר ישראל הבא על הנכרית והולידה לו בן, שנמול בשבת. שמע רבי חגי, שלח לאיתוייה. אמר לה, מנא לך הא. אמר לה, דכתיב, ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. [אמר להו] ארבעונהי דילקי. אמר לה, בר נש דאמר מילי דאורייתא, ילקי. אמר לה, לא הורית טב. אמר לה, מנא לך הא. אמר לה, רביע ואת שמע. אמר לה, אי אתי בר אינש מעממיא לגביך ואמר בעינא מתעבד יהודאי על מנת למיגזר (דינחי) ביומא דשבתא או ביומא דכיפורייא, מחללין עליו את השבת או לאו, אמר לה, אין מחללין עליו את השבת ויום הכפורים אלא על בנה של בת ישראל בלבד. אמר לה, מנא לך הא. אמר לה, דכתיב, ונכרתה ברית לאלהינו להוציא כל (ה) נשים והנולד מהן בעצת אדני והחרדים במצות אלהינו (עזרא י ג). (וכתיב, וכתורה יעשה (שם)). אמר לה, מן הקבלה את מלקני. אמר לה, כתיב, וכתורה יעשה. אמר לה, מאי זה תורה. אמר לה, מדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כתיב [ו] לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דבר' ז ג). למה. כי יסיר את בנך מאחרי (שם שם ד). בנך הבא מישראל קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה, שנאמר, וגם את בן האמה לגוי אשימנו (בר' כא יד). אמר לה, חבוט חביטך, דהיא טבא בקלטא. אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהל' ז כג). מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (שם ח א). מי כהחכם, זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ (מש' ג יט). ומי יודע פשר דבר, זה הקדוש ברוך הוא, שפירש את התורה למשה, (שנאמר) חכמת אדם תאיר פניו (קהל' ח א). אמר רבי יודן, גדול כחן של נביאים, שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר, ואשמע קול אדם וגו' (דני' ח טז). ורבי יהודה בר סימון אמר מהכא, ועל דמות הכסא [דמותך] כמראה אדם (יחז' א כו). ועוז פניו ישונה (קהל' ח א), שהוא משתנה ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר לו, טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים וגו', אמר משה לפניו, רבונו של עולם, אם נטמא הכהן, במה תהא טהרתו. לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אותה מדה שאמרתי לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי, אם נטמא, במה תהא כפרתו, ולא השיבותיך זו היא כפרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו':

סימן ז
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, וכתיב בהן חוקה. ואלו הן, אשת אח, וכלאים, שעיר המשתלח, ופרה אדומה. אשת אח, דכתיב, ערות אשת אחיך וגו' (ויק' יא טז). מת בלא בנים, יבמה יבא עליה (דבר' כה ה). וכתיב בעריות, ושמרתם את (כל) חקותי ואת (כל) משפטי (ויק' יח ה). וכלאים, דכתיב, לא תלבש שעטנז (דב' כב יא). סדין בציצית, מותר. וכתיב בה חוקה, את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' (ויק' יט יט). שעיר המשתלח, דכתיב, והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (ויק' טז כו), והוא עצמו מכפר על אחרים. וכתיב בה, והיתה זאת לכם לחקת עולם (שם שם לד). פרה אדומה מנין. דתנן, כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאין בגדים, והיא גופה מטהרת בגדים, וכתיב בה חקה, זאת חקת התורה:

סימן ח
ויקחו אליך. רבי יוסי בר חנינא אמר, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אני מגלה לך טעם פרה. אבל לאחרים, חקה. דאמר רב הונא, כתיב, כי אקח מועד, אני מישרים אשפוט (תה' עה ג). וכתיב, והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכר' יד ו), יקפאון. דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידין להיות צפוים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם. וכתיב, אלה הדברים עשיתים. אעשה אין כתיב, אלא עשיתם, שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחביריו. דבר אחר, דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו. וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י), זה רבי עקיבא וחביריו. אמר רבי יוסי בר חנינא, רמזו שכל הפרות בטלות, ושלך קיימת. רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר, בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, הלכה בשם אומרה, (רבי) אליעזר בני אומר, עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. אמר משה לפניו, רבונו של עולם, העליונים ותחתונים שלך הן ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם. אמר לו, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחלה, רבי אליעזר אומר, עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. אמר לפניו, רבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי. אמר לו, חייך, שהוא מחלציך, הדא הוא דכתיב, ושם האחד אליעזר (שמו' יח ד). ושם אותו המיוחד, אליעזר. מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי, אילין מילייא דאתון עבדין נראין כמין כשפין. אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה. ואם אחד מכם מטמא מת, מזין עליו שנים ושלש טיפין, ואתם אומרים לו, טהרת. אמר לו, נכנסה בך רוח חזזית מימיך. אמר לו, לאו. אמר לו, שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית. אמר לו, הן. אמר לו, ומה אתם עושים לו. אמר לו, מביאין עיקרין מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת. אמר לו, ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך. כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב, וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכר' יג ב), מזין עליו מי נדה, והוא בורח. לאחר שיצא הגוי, אמרו לו תלמידיו, רבינו, לזה דחית בקנה. לנו מה אתה אומר. אמר להן, חייכם, לא המת מטמא, (ולא פרה מטהרה), ולא המים מטהרין. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב, זאת חקת התורה. ומפני מה כל הקרבנות זכרים ונקבות, וזו נקבה. אמר רבי איבו, משל למה הדבר דומה. לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך. אמר המלך, תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא, תבא פרה ותכפר על מעשה העגל:

סימן ט
וידבר ה' אל משה קח את המטה וגו' והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שהקדוש ברוך הוא חס על ממונם של ישראל. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. מלמד, שכל אחד ואחד רואה את עצמו עומד על פני הסלע. וכן הוא אומר, ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד (ויק' ח ג). וכן כשעברו את הירדן, נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר, ויאמר יהושע אל (כל) בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם (יהוש' ג ט). וכתיב, וכל ישראל עומדין מזה ומזה לארון (שם ח לג). אף כאן, כל ישראל עומדין ורואין נסין שבסלע. התחילו לומר, יודע משה חוק הסלע הזה. אם הוא מבקש, יוציא לנו מים מזו. נמצא היה משה עומד בספק, אם שומע להם, נמצא מבטל דברי המקום. והקדוש ברוך הוא, לוכד חכמים בערמה (איוב ה יג). לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדם, שהוא מתירא מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דבר' א לה). אמרו לו, והרי סלע. כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו, תוציא מזו. צווח עליהם, שמעו נא המורים המן הסלע. מהו המורים. שיטין הרבה יש בו. המורים, סרבנים. המורים, שוטין. שכן בכרכי הים קורין לשוטין, מורים. ויש אומרים, המורים, שמורים את מלמדיהן. המורים, חצים, שנאמר, וימצאהו המורים אנשים בקשת (ש"א לא ג). וירם משה את ידו ויך. הכה פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים, הוא שנאמר, הן הכה צור ויזובו מים (תה' עח כ), כזב שנוטף טיפים. אמרו לו, בן עמרם, הללו המים ליונקי שדים או לגמולי חלב. מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, שנאמר, ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים, ושטפו כל מה שהיה נתון כנגדן, שנאמר, ונחלים ישטופו (שם). ואף על פי כן לא עשה משה אלא מן הסלע שאמר ליה הקדוש ברוך הוא. ומנין שאף על אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום היו מוצאין מים, שנאמר, יבקע צורים במדבר (שם שם טו). משה כבר היה בידו את שלו, ששתקו ולא אמרו שירה, לכן נתפשו:

סימן י
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי. למה נענש אהרן. משל למה הדבר דומה. לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה, נטל שלו ושל שכנו. אמר לו הלוה, אם אני חייב, שכני עני מה חטא. אף כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אני הקפדתי, אהרן מה חטא. לפיכך הכתוב מקלסו, שנאמר, וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו' (דב' לג ח). יען לא האמנתם בי. וכי לא אמר משה דבר קשה מזה, שאמר, הצאן ובקש ישחט להם וגו' (במדב' יא כב). אף שם אינה אמנה והיא גדולה מזו. ומפני מה לא נגזר עליו שם מיתה. משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא היה המלך מקפיד עליו. לימים עמד (המלך) והגיס במעמד לגיונותיו. גזר עליו מיתה. אף כאן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הראשון שעשית ביני לבינך, לא הקפדתי. עכשיו כנגד הרבים אי אפשר, שנאמר, להקדישני לעיני בני ישראל. זה שאמר הכתוב, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ז יד). את מוצא כשקלל הקדוש ברוך הוא את הנחש ואמר ליה ארור אתה (בר' ג יד), לא הניחו לטעון כלום. שהיה לו לנחש לומר לפני הקדוש ברוך הוא, אתה אמרת לאדם, לא תאכל. ואני אמרתי לו, אכול. דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין. למה אתה מקללני. ולא הניחו לטעון כלום. ומשה היה לו לומר, אני לא עברתי על דבריך, למה אני מת. יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל. משל למה הדבר דומה. לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת קלקלה, ואחת אכלה פגי שביעית. אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית, בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה, שלא יאמרו, אף אני קלקלתי. הביאו פגין שבידה ותלו עליה והכריזו ואמרו, זו קלקלה ולקתה, וזו אכלה פגי שביעית ולקתה. אף כך אמר משה, רבונו של עולם, הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסוך, שנאמר, כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (תהלים עח מ). עכשיו יאמרו הדורות, אף אני שוה להם. יכתב עלי על מה נענשתי. לפיכך כתיב, יען לא האמנתם בי להקדישני. לכן לא תביאו. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ. משל למה הדבר דומה. לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך, יאמרו שאתה השבית הצאן. אף כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר. עכשיו יאמרו, אין למתי המדבר חלק לעולם הבא. אלא תהיה בצרן ותבא עמהם, שנאמר, ויתא ראשי עם וגו' (דב' לג כא). לכך נאמר, לא תביאו את הקהל הזה, שיצא עמך:

סימן יא
המה מי מריבה. מכאן את למד, שמקדם היה מתוקן שיענש משה על המים, ראה מה כתיב, וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש (ברא' יד ז), היא עין משפטו של משה, הוא קדש. המה מי מריבה ויקדש בם. ונקרא קדש, על שם שנאמר, להקדישני לעיני בני ישראל. המה מי מריבה. משל למה הדבר דומה. לבן מלך שנטל אבן וסימא את עינו, והיה אביו אומר על כל אבן ואבן, זה הוא שסימא עינו של בני. לכך נאמר, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל וגו':

סימן יב
וישלח משה מלאכים וגו' כה אמר אחיך ישראל. זה שאמר הכתוב, וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו ג). בנוהג שבעולם, אדם עוסק בפרקמטיא עם חבירו והפסיד, פירש ממנו ואינו רוצה לראותו. ומשה אף על פי שנענש על ידי ישראל, שנאמר, ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (שם קו לב), לא פרק משה משאן מעליו, אלא וישלח משה מלאכים אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. אמרו לו, אתה ידעת, כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (ברא' טו יג), אנו נשתעבדנו, ואתה בן חורין. וירדו אבותינו וכל אותו הענין. משל למה הדבר דומה. לשני אחים שיצא שטר חוב על זקניהם, פרע אותו אחד מהם. לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו. אמר לו, אתה יודע שאותו חוב שפרעתי, על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו, לכך אל תחזירני מן חפצי שאני שואל. וירדו אבותינו מצרים. מה טיבן של אבות כאן, שנאמר, וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ללמדך שכל זמן שישראל בצרה, אף הם בצרה. נעברה נא בארצך וגו', מי באר, מי בורות היה צריך לומר. למדך תורה דרך ארץ, שההולך לארץ שאינו שלו ויש בידו צרכיו, לא יאכל ממה שיש בידו, אלא שלו יהא מונח, ויקנה מן החנוני, בשביל לההנותו. כך אמר להם משה, הבאר עמנו, ומן אנו אוכלין. לא תאמר שאנו מטריחין עליך. שכר אתה עושה לעצמך. וכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם (דב' ב ו). ומשה אמר להם לישראל, התירו להם כספיכם, שלא יאמרו, עבדים היו ועניים, הראו להם עשריכם ידעו שלא יאמרו הפסדתם בשעבוד, שכבר אמר הקדוש ברוך הוא, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (ברא' טו יד), וידעו שאין אתם חסרים כלום, ולא משלכם אתם נותנין, שנאמר, כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך וגו' (דב' ב ז). דרך המלך נלך, שאנו חוסמין את בהמתנו. לא נטה ימין ושמאל, זה קשה מכלם, שאמרו לו, בכל סביבותיך יש לנו רשות לבוז ולהרוג, ובגבולך לא נטה ימין ושמאל:

סימן יג
ויאמר אליו אדום לא תעבור בי. זה שאמר הכתוב, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תה' קכ ז). ומנין שכן אמר להם הקדוש ברוך הוא שאין מניחין אותן לעבור ולא הכל מהן, שאני הוא שרוצה, שנאמר, אל תתגרו בם כי לא אתן לכם וגו' (דב' ב ה). וכתיב, וימאן אדום נתון את ישראל ואחר כן שלחו אל מלך מואב ולא אבה. אף על פי שאינו מפורש כאן, הרי מפורש בשופטים. מלמד, שהכל ברוח הקדש. שלא היה בכלן קל מן יפתח, והוא פירש, שנאמר, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר, אעברה נא בארצך (שופ' יא יז). ואף משה רמז, שנאמר, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר וגו' (דבר' ב כט):

סימן יד
ויסעו מקדש ויבאו כל העדה וגו'. זה שאמר הכתוב, בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (דה"ב כ לז), על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו, חסרו לאותו צדיק. לכן נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום. ויט ישראל מעליו, ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה. מהו כל העדה. עדה שלמה, עדה הנכנסת לארץ ישראל. לפי שמתו יוצאי מצרים, ואלו מן אותן שכתוב בהן חיים, שנאמר, ואתם הדבקים בה' וגו' (דב' ד ד). הר ההר. מהו הר ההר. הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואף על פי שהענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה ומגביה את השפל, הניח הקדוש ברוך הוא את ההר הזה דוגמא, שידעו בנסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא, שלא הניח הר במדבר, שלא יהיו מתיגעין ועולין ויורדין. ואף על פי שהיה עושה הענן כל המדבר מישור, היה מניח מקום גבוה למשכן, שיהא חונה שם. והניח שלשה הרים, הר סיני לשכינה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן:

סימן טו
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר וגו', יאסף אהרן אל עמיו. מלמד, שמודיעין לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו את כתרן לבניהם. ומפני מה לא מת אהרן כמה שמתה מרים ולא נתעסק בו בריה אלא נאמר למשה יאסף אהרן. משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו שני קתוליקין, ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך. היה לאחד מהן חלוק יפה אצל המלך והיה המלך צריך לו. אמר המלך, אף על פי שהוא ברשותי, איני לובש חלוק עד שאני מודיעו. אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא, הללו שני צדיקים לא עשו דבר חוץ מדעתי, ועכשיו שאני מסלקן, איני מסלקן עד שאודיעם. לכך נאמר, יאסף אהרן. אמר לו משה, רבוני, הניח אותו אצל בני ראובן ובני גד. אמר לו, אשר נתתי לבני ישראל, מיתתו מעכבת מתנת ארץ ישראל. רצונך שלא ימות, ולא יכנסו ישראל לארץ. לכך נאמר, אשר נתתי לבני ישראל:

סימן טז
על אשר מעלתם בי במי מריבת וגו'. זה שאמר הכתוב, לא ירעיב ה' נפש צדיק (מש' י ג), זה אדם הראשון. שכל הצדיקים שעמדו ממנו על אשר מעלתם בי במי מריבת וגו'. זה שאמר הכתוב, לא ירעיב ה' נפש צדיק (מש' י ג), זה אדם הראשון. שכל הצדיקים שעמדו ממנו ונגזרה מיתה עליו, אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה, ומוכיחין לאדם הראשון ואומרים לו, אתה גרמת לנו מיתה. והוא משיבן, אני בידי חטא אחד, ואתם אין לכם כל אחד ואחד מכם שאין לו יותר מארבע עונות. ומנין שרואין פני שכינה ומוכיחין לאדם הראשון. שנאמר, אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל (ישע' לח יא). והצדיקים נענשין מיתה על עבירות קלות שלא יהא אדם הראשון נתפש על ידיהם, שנאמר, לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי י ג). לכך כתיב, על אשר מריתם את פי:

סימן יז
וידבר ה' אל משה קח את אהרן, נתפשט את אהרן. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הרי אתה מנחמו שהוא מוריש כתרו לבניו מה שאין אתה מוריש לבניך. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם. והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה הקדשים חוץ מהר הבית, סופג את הארבעים, שהיו צמר ופשתים. אלא להודיעך, שבלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן, בו בלשון אמר ליה להעלותו להר. ויעש משה כאשר צוה ה' וגו'. ללמדך, שאף על פי שאמר גזירה זו על אהרן אחיו, לא עכב. ויראו כל העדה כי גוע אהרן. כיון שירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם. אמרו להם, היכן אהרן. אמרו להם, מת. אמרו להם, היאך מלאך המות יכול לפגוע בו, אדם שעמד במלאך המות ועצרו, דכתיב, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (במ' יז יג). אם אתם מביאין אותו, מוטב. ואם לאו, נסקל אתכם. באותה שעה עמד משה בתפלה, אמר, רבונו של עולם, הוציאני מן החשד. מיד פתח הקדוש ברוך הוא את המערה והראהו להם, שנאמר, ויראו כל העדה כי גוע אהרן:

סימן יח
מה כתיב אחריו, וישמע הכנעני מלך ערד. את מוצא, שכיון שמת אהרן, נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה פרועה. ומי היה מלך ערד. זה עמלק, שנאמר, עמלק יושב בארץ הנגב (שם יג כט), והיה יושב על הפרצה. כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מיד נתגרה בהם. דרך האתרים, התייר הגדול שתר להם את הדרך, שנאמר, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור וגו' (שם י לג). וילחם בישראל, עמלק היה. למה קראו כנעני. לפי שנאסרו ישראל להלחם בבני עשו, שנאמר, אל תתגרו בם כי לא אתן לכם וגו' (דבר' ב ה'). כשבא עמלק ונתגרה בהם פעם אחרת, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אין זה אסור עליכם כבני עשו, אלא הרי הוא לכם ככנענים, שנאמר, בהם, כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני (שם כ יז). לכך נקרא כנעני. לפי שמעולם רצועה מרדות היה עמלק לישראל. את מוצא כיון שאמרו, היש ה' בקרבנו אם אין (שמ' יד ז), מיד, ויבא עמלק (שם שם ח). וכאן, ויראו כל העדה כי גוע אהרן, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וגו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במד' יד ד), וירד העמלקי והכנעני וגו' ויכום ויכתום עד החרמה (שם שם מה). את מוצא כשמת אהרן, יצא עליהם עמלק, וחזרו לאחוריהן שבע מסעות, שנאמר, ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן (דבר' י ו). וכי שם מת אהרן. והלא בהר ההר מת, דכתיב, וימת אהרן שם בהר ההר וירד משה וגו', והפסוקים מוכיחין שהן שבע מסעות. ללמדך, שחזרו לאחוריהן:

סימן יט
ויסעו מהר ההר וגו' ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב, ורוחך הטובה נתת להשכיל' (נחמיה ט כ). אלא אותן שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה, לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה. וכן הוא אומר, ובניכם יהיו רועים במדבר וגו' (במד' יד לג), זה הוא עם שקצרה נפשם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה, השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שלא היה יכול אותו הדור לטעם מן פירות הארץ כלום. אמר רבי עקיבא, כשהיו מגלין להם התגרים הסל הבא מפירות הארץ, היו מתים, שנאמר, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דב' א לה), כל טוב הבא מחמת הארץ. לכך נתקצר נפש העם בדרך. הם שריננו, ונפשנו קצה. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. מה ראה ליפרע מהן בנחשים. אלא נחש הוא פתח בלשון הרע תחלה, ונתקלקל, ולא למדו ממנו וידברו לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. יבא נחש מי שהתחיל בלשון הרע תחלה ונתקלל, ויפרע ממספרי לשון הרע, שנאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש. דבר אחר, למה נפרע מהם בנחשים. הנחש, אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם, נהפכין בפיו לעפר, דכתיב, ונחש עפר לחמו (ישע' סה כה). ואלו אוכלין את המן שנהפך להם למטעמים הרבה, שנאמר, ויתן להם שאלתם (תה' קו טו), ותאותם יביא להם (שם עח כט). ואומר, זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דב' ב ז). יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמים מינין הרבה. את הנחשים השרפים, ששורפין את הנפש. רבי יודן אומר, הנחשים שהיה הענן שורף אותן ועושה אותן גדר למחנה להודיעם נסים שעשה להם המקום, אותן גירה בהן. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, ידענו שדברנו במשה. ונשתטחו לפניו ואמרו לו, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. רבי אומר, נחש יחידי היה, להודיעך ענותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה, כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם, שאין המוחל נעשה להם אכזרי. וכן הוא אומר, ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא האלהים את אבימלך ואת אשתו (בר' כ יז). וכן הוא אומר, וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י). ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואומר לו חטאתי שאם אינו מוחל לו נקרא חוטא, שנאמר, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם (ש"א יב כג). אימתי. כשבאו לו ואמרו חטאנו, שנאמר, ויאמר העם אל שמואל חטאנו כי עברנו וגו' (שם שם יט). והשיב, חלילה לי מחטוא. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף והיה כל הנשוך. לא נשוך נחש בלבד, אלא כל הנשוך, אפילו נשוך מפתן ועקרב וחיה רעה וכלב. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, זרקו לאויר ועמד. ויסעו בני ישראל, ויחנו באובות, שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים, שהיו מלאים עברה. ויחנו בנחל זרד, שלא היה הנחל אלא מלא זרת ולא יכלו לעברו. ושלשים ושמנה שנה נשתהו לעברו, שנאמר, עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד, והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו' (דב' ב יג-יד). משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא:

סימן כ
אז ישיר ישראל את השירה הזאת, נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים שנה. מה ראה לכתוב כאן. הענין הזה כבר נדרש למעלה הימנו, על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, מהו. שעשה להם הקדוש ברוך הוא אותות ונסים בנחלי ארנון, כנסים שעשה להם בים סוף. ומה הם נסים [של] נחלי ארנון. אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר אחר, והוא רחוק ממנו שבעה מילין, והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, לדרכן של ישראל לעבור בתוך ההרים. נתכנסו כל האומות לשם, אוכלוסין שאין להם סוף. ישבו מקצתן בתוך הנחל, וההר מלמעלן עשוי מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים, שנאמר, ואשד הנחלים. נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו, כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל, ואנו למעלה מן המערות ונהרוג את כלן. כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן הקדוש ברוך הוא לירד למטן לנחל, אלא רמז להרים, ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות של הר זה, ומתו כלן. והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשה דרך כבושה, ולא נודע אי זה הר נסמך לחבירו. ואותו נחל, מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב, שנאמר, כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. הר שבארץ מואב לא נזדעזע, שבו המערות. והר שבארץ ישראל נזדעזע, שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו. ומפני מה נזדעזע אותו ההר שבארץ ישראל. משל למה הדבר דומה, לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה, קפצה היא וקדמה כנגדו וקבלתו. כך נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן גבורים, והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלסין, כשם שאבד אותם הים. לכך הקיש הכתוב את והב בסופה לנחלי ארנון. ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מודיע לבני כמה אוכלסין אבדתי מפניהם. ירדה הבאר לאותן המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר. וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה מאירה כלבנה בתוך הנחל, שהיתה מוציאה אברים אברים. ומנין שהבאר הודיעה להן. שנאמר, ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה. וכי משם היתה ולא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם. אלא שירדה לפרסם את הנסים. והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה, עלי באר ענו לה:

סימן כא
אז ישיר ישראל. מפני מה לא נזכר משה שם. מפני שנענש על המים, ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה. משל למה הדבר דומה. לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך, פלוני אוהבי יש שם אמרו לו, לאו. אמר המלך, אף אני איני הולך לשם. אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם. באר חפרוה שרים. (וכי חפרוה שרים). וכי חפירה היתה שם. אלא שניתנה בזכות אבות שנקראו שרים, שנאמר, פתח צור ויזובו מים, הלכו בציות נהר, כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (תהלים קה מא-מב). כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכים במטותיהם כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו. וריוח היה בין הדגלים מלא מים מגבורין. ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, היתה הולכת בספינה, שנאמר, הלכו בציות נהר. ואין ציות אלא ספינות, שנאמר, וצי אדיר לא יעברנו (ישע' לג כא). והמים היו יוצאין חוץ למחנה ומקיפין פיסא גדולה, שנאמר, ינחני במעגלי צדק למען שמו (תה' כג ג). ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף, שנאמר, בנאות דשא וגו' (שם שם ב). כל אותן ימים שהיו ישראל במדבר, (כך) היו משמשין בה. לכך קלסו עליה, באר חפרוה שרים. וממדבר מתנה, שנתנה להם מתנה במדבר לשמשן. דבר אחר, למה נתנה במדבר. שאלו נתנה להם בארץ, היה שבטו שנתנה בתחומו, מדיין ואומר, אני קודם בה. לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה. ועוד למה נתנה במדבר. כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עליו דברי תורה, פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה. דבר אחר, [ו] ממדבר. מי מקיים את התורה. מי שמשים עצמו כמדבר, מפנה עצמו מן הכל. וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות. שלשה מקומות אלו, כנגד שלשה בתי דינין שבירושלים, שהיו מפרשין תורה לכל ישראל. [ו] ממתנה נחליאל, אלו סנהדרין שבהר הבית. ומנחליאל במות, אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח. ומבמות הגיא אשר בשדי מואב, אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום אותה שבאתה משדי מואב, שנאמר, נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב (רות ב ו). [ונשקפה על פני הישימון, שמשם יצא התורה לכל ישראל. דבר אחר, וממדבר מתנה. אמר משה, רבונו של עולם, אחר כל הנסים שעשית להם, אני מת מתחת ידיהם. מן המדבר נתן להם את התורה, שנאמר, וממדבר מתנה. ועל ידי נחלו אותה, שנאמר, וממתנה נחליאל. ומשנחלו אותה, גזרת עלי מיתה. ומנחליאל במות, בא מות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב וגו', זו קבורה, שנאמר, ויקבור אותו בגי(א) בארץ מואב (דבר' לד ו). זהו שאמר איוב, אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם (איוב לד יט)]. ונשקפה על פני הישמון, זה לענין באר שבאת עמהם עד שנגנזה לתוך ימה של טבריה. והעומד על פני הישמון, רואה בתוך הים כמלא פי תנור, והוא הבאר הנשקף על פני הישמון:

סימן כב
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי. זה שאמר הכתוב, סור מרע ועשה טוב וגו' (תהל' לד טו). ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא, כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), כי תפגע שור אויבך (שמות כג ד), כי תראה חמור שנאך (שם), כי תחבוט (דברים כד כ), כי תבצור (שם), כי תבא בכרם רעך (שם כג). כלם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה. והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל. אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא, החל רש והתגר בו מלחמה (שם ב כד), רדפו את השלום, שנאמר, וישלח ישראל מלאכים וגו':

סימן כג
וישלח ישראל מלאכים. כל דברי תורה, צריכין זה לזה. שמה שזה נועל, זה פותח. כאן כתוב, וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר, תלה שליחות במשה, שנאמר, ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דבר' ב כו). במקום אחר, וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדב' כ יד). הכתובים אלו צריכין זה לזה, שמשה הוא ישראל, וישראל הוא משה. ללמדך, שראש הדור, הוא כל הדור. נעברה נא בארצך. כמו ששלח אל מלך אדום שלא להזיקו, כך שלח לזה. אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף. דרכן של מים ליתנם חנם, אנו ניתן דמיו. דרך המלך נלך. ובמקום אחר כתיב, עד אשר אעבור את הירדן (דבר' ב כט). משל למה הדבר דומה, לשומר שנטל שכרו לשמור גפן או תאנה, בא אחד אמר ליה, עבור מכאן, שאני בוצר את הכרם. אמר לו, איני יושב לשמור אלא בשבילך, ואתה באת לבוצרה. כך היה נוטל סיחון שכר מכל מלכי ארץ כנען והיו מעלין לו מסים, שהוא ממליך אותם. ושקול כנגד כולם הוא ועוג, שנאמר, לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען (תהלים קלה יא). אמרו לו ישראל, נעברה נא בארצך, לכבוש את המלכים. אמר להם, איני יושב כאן אלא לשמרן מפניכם. ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל. לא עשה הקדוש ברוך הוא כן אלא למסרן בידן שלא בצער, דכתיב, סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון (דב' א ד). אלו היתה חשבון מלאה יתושים, אין כל בריה יכולה לכבשה. ואלו היה סיחון בבקעה, אין כל בריה יכולה לשלוט בו. ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. אלו ישב בעיירות שלו הוא ואוכלוסיו, (לא) היו ישראל מתיגעין לשלוט בו ולכבוש את כל עיר ועיר. אלא כנסן הקדוש ברוך הוא לפניהן למסרן בידן בלא צער. וכן הוא אומר, ראה החלותי תת לפניך את סיחון (שם ב לא). הרגו אותו ואת כל גבוריו שיצאו לקראתם, וחזרו על הנשים ועל הטף שלא ביגיעה. לכך כתיב, ויאסוף סיחון את כל עמו:

סימן כד
ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל. זה שאמר הכתוב, כי [אני] ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישע' סא ח). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אל תצר את מואב (דב' ב ט). וחשבון של מואב הוא, שנאמר, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא וגו'. באו ישראל נטלו חשבון שהיתה של סיחון, וכל מה שנטל ממואב. שאלו נטלוה ממנו, היה בידן גזל של עולם. אלא נטל סיחון ממואב ונטלו ישראל מסיחון, שהיו פטורין מן הגזל. לכך כתיב, כי חשבון עיר סיחון וגו'. על כן יאמרו המושלים, זה בלעם ואביו, ששכרן סיחון לקלל את מואב. והם אמרו, תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, שקללו את מואב שימסרו בידו. אוי לך מואב, ונירם אבד חשבון, וישב ישראל בכל ערי האמורי. נשתיירה יעזר. וישלח משה לרגל את יעזר. אותן מרגלים, זריזין היו. אמרו, בטוחין אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מלאכים מרגלים לשעבר והביאו תקלה. אבל אנו לא נעשה כן, אלא נאמנים בהקדוש ברוך הוא, ונעשה מלחמה. עשו כך, והרגו את האמורי אשר בה. ויפנו ויעלו דרך הבשן. מהו ויפנו ויעלו. רבי יוחנן אומר, מלחמות סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי, ועשו אחר הרגל מלחמת עוג, ופנית בבקר והלכת לאהליך (דבר' טז ז). ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו, שכנסן הקדוש ברוך הוא לפניהם למסרן בידם:

סימן כה
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. זה שאמר הכתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד). כך היא מדת החסידים, אף על פי שהקדוש ברוך הוא מבטיחן, אינן פורקין יראה. וכן ביעקב כתיב, ויירא יעקב מאד (בר' לב ח). למה נתירא. אמר, שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום. וכתיב, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דבר' כג טו), והניחני הקדוש ברוך הוא. ואף משה תפש את היראה בדרך אביו. ולמה נתירא. אמר, שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון, או נתקלקלו בעבירה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תירא, כלן השלימו בצדק. אל תירא אותו, שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו, שנאמר, כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דב' ג יא). והוא נשאר מאותן הגבורים שהרגו אמרפל וחבריו, שנאמר, ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בר' יד ה). וזה פסולת שלהם כפריצי זתים הפליטים מתוך הגפת, שנאמר, ויבא הפליט ויגד לאברם וגו' (שם שם יג), זה עוג. וכאן עשה אותו שיריים, שנאמר, (ו) הוא נשאר מיתר הרפאים (יהוש' יג יב). וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג. נתן לו הקדוש ברוך הוא שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, וגבה ממנו עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות מלחמה עמו, נתירא ממנו. אמר, אני בן מאה ועשרים שנה, וזה מיתר חמש מאות. אלולי שהיה לו זכות, לא חיה כל השנים האלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך תהרגהו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון. ונחרם אותו כאשר עשינו לסיחון וגו' (דבר' ג ו). והלא כתיב שם, וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו (שם שם ז). אלא גופן החרימו, שלא להנות מהן כלום. ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, אתם מכלין את האומות קמעא קמעא, ולעתיד לבא, אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישע' לג יב). אמן כן יהי רצון:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

פרשת במדבר  נשא  בהעלתך  שלח  קרח חקת> בלק  פנחס  מטות  מסעי


   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך