במדבר פרק ז, פסוק ב

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. 

• רש"י
  • הם נשיאי המטת - , (ספרי) שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל וגו'
  • הם העומדים על הפקודים - שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנא' (במדבר א) ואתכם יהיו וגו'
  
  
• רמב"ן
  
  • ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' - בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן, וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (להלן לא נ), קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים, שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות:
    ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב, שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם, ושנים עשר בקר מושכים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, והשם צוה את משה קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד. ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם צוה (פסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו, ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם":
    ודרך הלשון לומר "עגלות" על המלוי שבהן, כמו אוכלי שולחן איזבל (מ"א יח יט), וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא), ולשון חכמים (ב"ב קמו.) מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב. ואפשר שיהיה "צב" מלאות, וכן ובצבים ובפרדים (ישעיה סו כ) בעגלות מלאות אדם, ויהיה "שש עגלות צב" שש עגלות של מלוי, ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש:
    והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה, וכתב רש"י (בפסוק פה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם, שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט, מיסודו של רבי משה הדרשן:
    ואיני מבין טעמם בדבר זה, אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה, ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב: ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש, ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו', ושם אמרו, ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט, לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון, ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד:
    והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות:
    קערות כסף שתים עשרה, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול: ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו, אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט):
    או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג), שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטריא מאה, ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מ"א ז כג), הרי מאה ושלשים
  • מזרק אחד כסף - , כנגד העולם שהוא עשוי ככדור. שבעים שקל, שהם ימשלו על שבעים אומות. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סולת, המסולאים בפז (איכה ד ב). בלולה בשמן, טוב שם משמן טוב (קהלת ז א). כסף, כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת
  • פר - אחד, כנגד אברהם, איל אחד, כנגד יצחק, כבש אחד, כנגד יעקב. שעיר עזים אחד, לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות, והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב:
    ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו), והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה, קערת כסף, כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו:
    וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז):
    וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה