ויקרא פרק כה, פסוק לו

אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. 

• רש"י
  • נשך ותרבית - חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין
  • ויראת מאלהיך - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו הוצרך לומר ויראת מאלהיך (ב"מ סב) או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך
  
  
• רמב"ן
  
  • וטעם וחי אחיך עמך - שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה. ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך, זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים, דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך. וחזר ואמר (בפסוק הבא) וחי אחיך עמך, לחזק ולהזהיר: ומדרשו (ב"מ סב.) אהדר ליה רבית דליחיי עמך, צוה בהחזרת רבית קצוצה, כענין שאמר בגזל (לעיל ה כג) והשיב את הגזילה אשר גזל. ואונקלוס עשה "גר ותושב וחי עמך" הכל מן המצוה, ידור ויתותב ויחי עמך, אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא.), והחזקת בו ובגר ותושב, וחי כל אחד מהם עמך
  • נשך ותרבית - חד שויוה רבנן (ב"מ ס:), ולעבור עליו בשני לאוין, לשון רש"י. ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך, שמבצבץ ועולה. התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים, ואין בו רבית אחר הזמן ההוא, כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית. ולכך אמר (בפסוק הבא) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך, והאוכל ילונו עד הקציר, ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב