בראשית פרק א, פסוק ג

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. 

• רמב"ן
  
  • ויאמר אלהים יהי אור - מלת "אמירה" בכאן להורות על החפץ, כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (ש"א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (להלן כד נא), כאשר רצה. כי כן הוא הרצון לפניו, או הוא כגון מחשבה, כמו האומרה בלבבה (ישעיה מז ח), ואמרו אלופי יהודה בלבם (זכריה יב ה), והענין לומר שלא היה בעמל.
    וכך קראו רבותינו לזה "מחשבה", אמרו (ב"ר יב יד) מחשבה ביום, המעשה עם דמדומי חמה. והוא להורות על דבר מחושב, שיש בו טעם, לא חפץ פשוט בלבד. ומלת הויה מורה על מעשה הזמן העומד, כמו ואתה הוה להם למלך (נחמיה ו ו). ולכן אמר הכתוב, כי כשברא חומר השמים, אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר קראו אור
  • ויהי אור - לא אמר "ויהי כן", כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם. ודע, כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש, מחוברים משעות ורגעים, והיו ששה כששת ימי המעשה, כפשוטו של מקרא:
    ובפנימיות הענין יקראו "ימים" הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תקרא "יום". והיו ששה, כי לה' הגדולה והגבורה, והמאמרים עשרה, כי הראשונות אין שם "יום" נתפס בהם. והפירוש בסדור הכתובים בזה נשגב ונעלם, ודעתינו בו פחות מטפה מן הים הגדול